שקשוק הגלגלים, הנוף, הדרך…
היום שבת, וזהו היום הששי לטיול ברומניה. הטיול הזה התחיל בהתרגשות גדולה ואחר כך באו גם ימים של ירידה וטעם של אכזבה, אולי מעצמי, אולי מהחוויות שנראו לי פתאום קצת סינטטיות. שמתי שעון ליקיצה לא טבעית, ארזתי ונסעתי באוטובוס קו 4 אל תחנת הרכבת של ברשוב. כשנכנסה לרציף הרכבת לסיגישוארה ספרתי שלושה קרונות וזה הכל. הרכבת נגמרת מהר. הכרטיס שלי היה לקרון מס' 3, הקרון האחרון.
הרכבת יצאה ב-08.59 בדיוק על פי לוח הזמנים. נסיעה ברכב לסיגישוארה אורכת על פי גוגל מפס כשעה וחצי, אבל הרכבת נוסעת שעתיים וארבעים וחמש דקות. הנסיעה הארוכה היתה החוויה, כמאמר המשפט: הדרך עצמה היא החוויה ולא היעד. אין לי מושג מי אמר אותו אבל בטח מישהו אמר.
נסעתי במחלקה שנייה בחדר קלסטרופובי עם משפחה נחמדה. שני הבנים היו מרוכזים במסכים שלהם כמו ילדי כל העולם. אבא שלהם ישן כל הדרך ואמא קראה בספר. זווית הראייה בחלון מוגבלת, ובפרט שלא ישבתי לידו, אבל ניתן להסתכל בחלון שבמסדרון. זוכרים את המסדרון של הרכבת? מדי פעם הצטרפתי אל הנוסע שעמד במסדרון. בפינת הקרון ישבו כמה נוסעים. רובם ירדו בדרך.
את הכרטיס הזה הזמנתי מראש רגע לפני שיצאתי לטיול. אילו הייתי יודעת שכך נראית מחלקה שנייה ברומניה הייתי קונה כרטיס למחלקה ראשונה, אבל אני כל כך שמחה שכך יצא – הכי רומניה שיש. מדי פעם ניגשתי אל החלון שבמסדרון ועמדתי לידו להסתכל בנוף וגם לשאוף אוויר. יש שם חלון שניתן לפתוח. הנסיעה האטית אפשרה לצלם. הנוף אינו דרמטי אבל הוא פסטורליה שובת לב.
כמו בסרט שחור לבן
הרכבת עוצרת מדי פעם בכפר או עיירה. אין בתחנה מנהרה להולכי רגל לחצות את המסילה. אין הפרש גבהים בין הרציף למסילה. אין תקני בטיחות. היורדים מהרכבת פשוט חוצים אותה. נהג הקטר ממתין עד שאחרון הנוסעים יסיים לחצות ורק אז ממשיך בנסיעה. לפעמים מגיע אל מול היורדים מהרכבת מישהו מהכפר. איש הכפר והנוסעים מנופפים זה לזה, נפגשים וממשיכים ביחד אל הכפר. הסצנה נראתה לי כלקוחה מסרט ישן.
בראבו, בראבו
קראתי בכמה מקומות ברשת שיש שמירת חפצים בתחנת הרכבת בסיגישוארה אבל כל האזכורים היו בפורומים כמו טריפאדוויזור ולא באתר של העיר או של הרכבת. לקחתי סיכון. כשהגעתי ניגשתי לשאול בקופת הכרטיסים. כבר התרגלתי ליחס הקצר של אנשי השירות ובמיוחד אלו שבדלפקי הכרטיסים למיניהם.
הפקידה היתה עסוקה בשיחת טלפון. היא קיבלה זה עתה בשורה משמחת מעברו השני של הקו ופרצה בתרועות: בראבו, בראבו, בראבו. השתדלתי להיאזר בסבלנות. אחרי רגעים ארוכים היא הבחינה בנוכחותי. התעניינתי בחשש בשמירת החפצים ופניה של הגברת שוב אורו. פעם אחת מישהו מעבר לקו האיר את פניה ופעם אחת אני. "כן", היא אמרה בחיוך רחב. היא ניגשה אתי לחדר סמוך ונתנה לי קבלה בעבור חמשת הליי ששילמתי. גם כשחזרתי כעבור שלוש שעות לאסוף את המזוודה היא זרחה מולי כאילו אני אחותה האובדת. אני דווקא אוהבת את הצד האותנטי ברומניה. האנשים הם כפי שהם ולא חנוטים מאחורי תהליכי סוציאליזציה.
שותפים חדשים לנסיעה
השלב הבא אחרי הבילוי בסיגישוארה היה נסיעה במיניבוס לסיביו. גם את הנסיעה הזאת הזמנתי מראש. מדובר במיניבוס שמאפשר לשוהים בסיביו לנסוע ליום טיול בסיגישוארה ובכפר בירטן (Biertan). העצירה בבירטן נעשית בדרך חזרה, כלומר בדרך מסיגישוארה לסיביו. זהו לא מה שנקרא "סיור פרטי" גם משום שהוא משותף לכמה נוסעים וגם מפני שאינו מודרך. זו הסעה בלבד ולכן המחיר סביר. יש אפשרות להזמין רק צד אחד של הנסיעה, וכשגיליתי את זה הרגשתי שפיצחתי את הנוסחה של המערכת. בכל אופן נסעתי עם אמא וילד קטן דוברי גרמנית, עם בחור צעיר מספרד ותייר מאסיה שישן כל הדרך.
תרנגולות מקדקדות וכלבים נובחים
הכפר בירטן יושב במיקום יפה על רקע של גבעות ירוקות, ובמרכזו יש כנסייה מבוצרת המהווה את מוקד המשיכה התיירותי לכפר. על הכנסיות המבוצרות עוד אספר בפוסט שאכתוב על הטירות, הארמונות והמבצרים. בעיני הן אחד הדברים שמייחדים את האזור כי הביצורים סביב הכנסיות נבנו לשמש מחסה לתושבים, האיכרים הפשוטים, בעת התקפה של אויב, ולכן הן שונות באופן מהותי מטירה היושבת בין חומות.
המקום מאוד יפה, שקט והרבה פחות תיירותי מסיגישוארה ההומה. הזמן שניתן לנו לבלות שם היה קצוב ומוגבל, אבל הספקתי לראות בנחת את מתחם הכנסייה המבוצרת ולערוך סיבוב קצר ביחד עם הצעיר הספרדי בין בתי הכפר. ראינו את הטרקטור החונה בצד הדרך ואת העגלון השב אחר הצהרים לכפר עם הסוס והעגלה. שמענו את קולות הכלבים והתרנגולות מאחורי שערי הבתים וחזרנו אל המיניבוס. קראתי באתר של האקדמיה ללשון העברית שתרנגולות מקרקרות וגם מקדקדות.
שלושה לילות בסיביו
כמו ברשוב וסיגישוארה גם סיביו היא אחת משבע הערים הסקסוניות של טרנסילבניה. המרכז שלה יפה, צבעוני ולא גדול. יש בו שלוש כיכרות המתחברות זו לזו בשרשרת: האחת גדולה – Piata Mare, האחת קטנה – Piata Mica, והאחת עוד יותר קטנה – Piata Huet. ובלי לשים לב חזרתי אל סיפורי הדובים. אבל סיביו באמת נאה ולא מפחידה כמו היער.
יש גם מדרחוב יפה לאורך רחוב Nicolae Bălcescu. בכל הכיכרות וגם ברחוב הזה שהוא באמת יפהפה יש הרבה מסעדות. יש במדרחוב סניף של רשת זארה ואולי רשתות נוספות. אני די מסננת אותן ומודה שלא כל כך שמה לב לזה.
להסתכל לה בעיניים
בין המרכז העתיק היושב במקום גבוה לבין הנהר הזורם תחתיו נמצא סבך הרחובות של העיר התחתית, ולמטה, ליד הגשר שעל הנהר מתקיים בשעות הבוקר שוק ירקות ופירות. סביבו יש הרבה חנויות של מזון לסוגיו. גם הרחובות בעיר התחתית עתיקים אבל מאוד מתקלפים. ופרט לכל אלה יש לסיביו גם גשר עמוס גרניום הנקרא "גשר השקרנים", שנמצא באחת מפינות הכיכר הקטנה (Piata Mica), והרבה "עיניים" בגגות הרעפים, מעין חלונות בצורה ייחודית. אחד הדברים שנחמד לעשות בעיר זה להסתכל לה בעיניים, כלומר בחלונות האלה, ולדבר אליהם.
מה עושים כשהעיר סגורה
השהות שלי הסיביו נפלה על שבת בערב, יום ראשון ויום שני. בשבת בערב היתה הופעה על במה גדולה בכיכר הגדולה. הקהל התלהב, אני פחות. בראשון היה לי חשוב לבקר במוזיאון הפתוח אסטרה, מאחר שמוזיאונים פתוחים פעילים ותוססים בעיקר בסופי שבוע. ביום שני ושלישי כל המוזיאונים בעיר סגורים, ובעיני זה מבטא את חוסר ההבנה של פרנסי העיר לצרכים של תיירים, כי אין הרבה מה לעשות בה. אין בה חלונות ראווה מעניינים. הסצנה הזאת עדיין לא התפתחה בה ובערים שבהן הייתי. בברשוב יש קצת יותר, אבל זה לא משתווה לדעתי לשוטטות בערים מודרניות אחרות. הייתי מצפה שלפחות מוזיאון ברוקנתל שהוא מוזיאון לאומי, יהיה פתוח כל השבוע. ובקיצור אגיד שסיביו היא נחמדה כבסיס לטיול סביבה או כהפוגה עירונית קצרה מטיולי הטבע. היא אינה מתאימה לשהות עירונית ארוכה.
עוד על רשמים מסיביו אפשר לקרוא ברואה עולם של מיכל בן ארי מנור, בבלוג גלויה של יפעת פיירמן ובבלוג צ'ק אין צ'ק אאוט של שיר ים פסקא
לבלבו אגס וגם תפוח
אסטרה הוא מוזיאון פתוח העוסק בחיים המסורתיים של הכפר, והוא מכיל אינסוף בתי חווה עתיקים, גלגלים של תחנות מים וקמח, תחנות רוח, מתקנים חקלאיים שונים ועוד ועוד. יש בו שפע גדול והוא מתפרש על פני מרחב עצום שבמרכזו אגם יפה. הגעתי אליו באוטובוס קו 13 היוצא מחזית תחנת הרכבת.
איתרע מזלי לבקר בו בסוף שבוע של "פסטיבל רב תרבותי" ותושבים רבים מסיביו והסביבה היו פעילים בתחנות שבהן הגישו תבשילים ייחודיים בהתאמה לתחומי העיסוק: ליד האגם בישלו דגים, באזור המרעה חבצו גבינה וכך הלאה. על הבמה המרכזית רקדו ריקודי עם בתלבושות ססגוניות ושרו וזייפו שוב ושוב את לבלבו אגס וגם תפוח. אבל עשה לי טוב לשמוע את ה"שיר שלנו", לפזם עם הזייפנים ולהתענג על ההיסטוריה המשותפת.
המוזיאון הפתוח אסטרה – האם הוא מתאים לילדים?
מוזיאונים פתוחים נחשבים כידידותיים למשפחות, אבל מקריאת חוות דעת של הורים לילדים מתברר שילדים רבים משתעממים שם ואני בהחלט מבינה אותם. מרחקי ההליכה ארוכים ואין מתקני משחק לילדים. חסרים לוחות עם הסברים, וקשה הורים לתווך, לעורר סקרנות ולהנגיש לילדים את מה שרואים במוזיאון. גם אני נותרתי עם הרבה שאלות שלא היה להן מענה.
ובכל זאת, אם יודעים את כל זה מראש אולי אפשר לעזור לילדים להתחבר. ראשית, הייתי מדגישה את אלמנט הטיול. האגם שבמרכז הפארק פשוט יפהפה. יש בתים שנמצאים באחו ויש כאלה שביער. המרחב אינו מונוטוני.
אני נכנסתי למוזיאון מהכניסה הסמוכה לגן החיות. יש כניסה ראשית יותר ולפי מה שהבנתי ניתן לשכור שם קורקינטים שמקלים על התנועה במרחב הגדול של הפארק ומייצרים אטרקציה בפני עצמה. שווה לנסות. ראיתי שם הרבה ילדים על קורקינטים. וגם הורים שמרכיבים ילדים קטנים. לא בכל הרכב ובכל סיטואציה זה מתאים.
יש דברים קטנים שאפשר להפנות אליהם את תשומת הלב ולנסות להלהיב. למשל, אני התלהבתי מהגשרון הזה על פני פלג המים העשוי מגזע של עץ.
להבין בעיניים
יש הרבה דברים במוזיאון שניתן להבין ממראה עיניים ולחוות בחושים. כשרואים את האבוס לבעלי החיים בחצר מבינים עד כמה האנשים וחיות משק הבית גרו קרובים זה לזה. בחדרים המרוהטים רואים ששולחן האוכל, הנול הגדול לאריגת הבדים והמיטה הם בחדר אחד לא גדול. הבתים נראים יפים אבל בפנים מאוד צפוף. אפשר ליהנות מהגינות הפורחות ולהסתכל כיצד הקיפו אותן בגדרות קלועות מענפים. כמה עבודת כפיים נדרשה לכל דבר.
אפשר לספור גלגלים של תחנות מים ולחפש את החצרות שבהן יש בעלי חיים. אפשר לאתגר את הילדים בחיפוש אחר הגלגל הענק או בחיפוש מאזניים ענקיים, ואפשר להמציא עוד שלל משימות ושליחויות.
להשאיר משהו לטיול הבא
ביום שני תכננתי לנסוע לאגם בלאה שבכביש המפורסם טרנספגרשן. ניתן לעשות זאת בהזמנת מקום ברכב הסעה בדומה לזה שלוקח מטיילים לסיגישוארה ובירטן. המיניבוס לטרנספגרשן יוצא בימים הזוגיים וזה התאים לי בצורה מושלמת לתכנית הטיול. היה רק עניין אחד פעוט שעמד ביני לבין הנסיעה המיוחדת – מזג האוויר. לא רציתי להקדים ולהזמין מקום לפני שאדע מה מזג האוויר, ובאמת ירד ביום המיועד הרבה גשם בבוקר. זה היה היום החורפי ביותר בטיול.
בצער ויתרתי על הטרנספגרשן וחילקתי את היום שלי בין בילוי בעיר בשעות הבוקר לבין מנוחה בחדר שלי ב-Casa Baciu ונסיעה לכפר רשינר (Rășinari) הסמוך לסיביו. על מקום הלינה הזה הייתי ממליצה בכל פה אילו המקלחת היתה טובה. תראו את החצר, כמה שהיא נחמדה. החדרים פשוטים אך מרווחים. האווירה נעימה. יש ארוחת בוקר והמקום מתאים למטיילי התחבורה הציבורית ולמטיילים ברכב גם יחד. המקלחת היתה נקודה חלשה (אולי נפלתי על חדר כזה), ובכל זאת בשבילי כמטיילת יחידה שנושאת בעלות של חדר לשניים – המקום הזה היה פתרון מכבד ומוצלח.
סוס יודע ללכת רוורס?
בראשינר יש מוזיאון אתנוגרפי שהיה סגור באותו יום כמו כל המוזיאונים בסיביו. יש שם כנסייה שמיוחדת בציורים שעל הקירות החיצוניים, ויש שם פלג מים יפה ולאורכו בתים צבעוניים בדומה לכפרים אחרים בטרנסילבניה שאותם ראיתי בנסיעות בדרכים. הרחוב שלאורך ערוץ הנחל יושב בין מורדות הרים המתחילים להתרומם כאן לגובה. חבל שהתושבים זורקים אשפה לנחל, אבל בקטעים שבהם אין אשפה המראה מאוד ציורי.
גם כאן פגשתי את העגלון עם הסוס והעגלה חוזרים לכפר אחר הצהרים. העגלון הוא נער צעיר, ממש ילד. בתמונה רואים אותו מכוון את הסוס להיכנס לסככה ברוורס כמו מכונית. גם כאן שמעתי את קרקור התרנגולות ואת נביחות הכלבים, וליד אחד הבתים פגשתי את התרנגולות השובבות שיצאו לטייל.
קו אוטובוס מסתורי
האוטובוס לרשינר מופעל על ידי הרשות המקומית של הכפר. זהו לא קו של חברת התחבורה של סיביו, ולכן אין עליו מידע כלל ברשת, לא באתרים של סיביו ולא באפליקציות ואתרים של תחבורה ציבורית (גוגל מפס, מוביט, rome2rio, אתר האוטובוסים של רומניה – Autogari). אף לא אחד מן האתרים האלה יודע לזהות את הקו הנחמד היוצא כל שעה עגולה מהכיכר שממול למוזיאון האתנוגרפי ברשינר וכל חצי שעה עגולה (8.30, 9.30… החל משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת) מהכיכר שבכניסה לבית הקברות של סיביו. אפשר לתפוס אותו בכניסה למוזיאון אסטרה וגן החיות.
עם הסיגריה בפה
בסיביו עליתי על קו 13 שכבר היה מוכר לי מאתמול וירדתי בתחנת גן החיות כדי לחכות לאוטובוס לרשינר. הוא הגיע כמעט מלא. נראה שהרבה אנשים מרשינר עובדים בסיביו או באים אליה לסידורים וקניות. כשחזרתי לסיביו עליתי על האוטובוס ראשונה והתיישבתי במושב הקדמי. אחרי עלו עוד כמה תושבים. ביציאה מהכפר האוטובוס נתקע מאחורי משאית זבל. ברחוב עומדים הרבה פחים שחורים לא גדולים והמשאית עוצרת כל כמה מטרים לרוקן אותם. נהג המשאית ועובדי התברואה אינם מתרגשים מהאוטובוס העומד מאחור וממשיכים בעבודתם.
נהג האוטובוס מחייך אל עובדי המשאית ומנופף להם בידו, והם מחזירים לו חיוך עם סיגריה. כל עובדי התברואה הם עם סיגריה בפה. מאחת החצרות יצאה אשה עם פח ביתי וביקשה לרוקן אותו במשאית. כשקיבלה לידיה את הפח הריק מיהרה לחזור לחצר כדי שלא לעכב את האוטובוס ובדרכה נופפה לנהג האוטובוס כהכרת תודה. הסצנה הזאת היתה משעשעת ושיעור בסבלנות בעת ובעונה אחת, או שהיא מעידה על האווירה החמה בכפר או על קצב החיים במקום. כעוברת אורח קשה להבין הכול. ושלא תחשבו שבכל מקום באזור הזה תרבות הנהיגה אדיבה. נהגי המוניות בסינאיה נסעו די בפראות. לכו תבינו.
האם אמצא את השלווה שלי?
ההרפתקה שלי ברומניה הסתיימה. רגע לפני הסוף תפסתי יום רגוע ושליו עם סדר יום מאוד מאוורר. בלילה הזמנתי מונית בעצמי, כי ככה עושים בסיביו. אין הזמנות מראש. זה קטע שקצת הלחיץ אותי, אבל תוך שתי דקות הגיעה מונית, אז זהו באמת מנהג המקום, יש שפע מוניות, ואין מה לחשוש.
כששואלים אותי איך היה אני אומרת שזו היתה הרפתקה ולפעמים גם "טיול סוער". היו בו עוצמות של התרגשות, של התפעלות, של פחד, של אכזבה ושוב התפעלות. בימים הראשונים של הטיול הכל היה חדש, מרגש ומסעיר. אחר כך היה שלב שבו לא הצלחתי להתלהב. לדוגמה, חווית הרכבל בסינאיה (בפוסט הקודם) היתה נהדרת אבל התאכזבתי מכך שבזה התמצתה חווית הטבע שלי. אחרי חוויות קודמות לא הרגשתי נח לטייל בשטח לבד, ירדתי מהרכבל והקסם פג. בסוף הטיול התאכזבתי מחלון זמן פנוי למרות שבתחילת הטיול ייחלתי לו. לא הגעתי אל נקודת האיזון המדויקת שלי. ומצד שני היו רגעים שבהם די היה בפלג מים בכפר, בתרנגולת מקדקדת, בחיוך עם סיגריה בפה ובמפגש אנושי עם פקידה בתחנת הרכבת כדי לעורר בי את החיוך ולהזיז לי משהו בפנים.
זה באמת היה מסע שהדרך היתה בו החשובה יותר מהסך הכול, אבל אני יכולה לומר שטרנסילבניה יפה, מעניינת ושווה בהחלט שנבוא ונטייל בה. לפעם הבאה אני מאחלת לעצמי להצליח לתפוס שלווה. זה מה שהייתי רוצה, ואת זה עדיין לא השגתי.
לאן עוד אפשר לצאת מסיביו כשמטיילים בתחבורה ציבורית?
אפשר לנסוע לאלבה יוליה שהיא עיר חשובה וללא עבר סקסוני לשם שינוי. אפשר לנסוע לערים הסקסוניות Sebes ו-Medias. אפשר להזמין מקום ב-Bus Balea שכבר סיפרתי עליו, ובטיול עם ילדים ונוער אפשר לנסוע באוטובוס 22 מסיביו ל-Arka Park ב-Paltinis או סתם לטייל שם בהר.
אני מזמינה אותך להירשם ולהיות תמיד בעניינים.
רבים מחברי הבלוגרים כתבו על טרנסילבניה, הרי הקרפטים והערים הסקסוניות
משפחה במסע, הבלוג של דנה לב שנכתב מרומניה וכמעט כולו מוקדש לרומניה
שלום לך ארץ הולדתנו רומניה, ריכוז של פוסטים שכתבה רחל לבון, מתוך הבלוג שלה באתר למטייל
קסמי הקרפטים, מתוך מטיילים בכיפה של עדי וייץ
גלויות מרומניה, מתוך גלויה של יפעת פיירמן
שלל פוסטים על רומניה, מתוך Check In Out של שיר ים פסקא
מדריך רחב יריעה על רומניה בבלוג מסביב לעולם של ברוך גינזברגר
חציית האלפים הטרנסילבניים א וחציית האלפים הטרנסילבניים ב, מתוך יצאתי מביתי של אילנה בר
טיול בקרפטים, זו ואמנות ההנאה בטיול, מתוך אפקים מטיילים של ינינה זסלבסקי אפק ומשפחתה
שלל פוסטים על רומניה מתוך מטיילת מחוץ לקופסא של נופר רונן
העיניים של סיביו, מתוך רואה עולם של מיכל בן ארי מנור
מלונות מומלצים בברשוב ובוקרשט, מתוך EatNresting של יערה גדרון מרגלית
יום מחוץ לבוקרשט: ביקור בקרפטים, ברשוב וסינאיה, מתוך מסוף כרמלית של כרמל קמין
שעת הצוענים טרנסילבניה, מתוך לטייל עם גילי של גילי מצא
דובי-לנד בטרנסילבניה, מתוך לטייל עם גילי של גילי מצא
.
ומשהו קצת אחר – הפוסטים האישיים מתוך אוספת אוצרות של רבקה קופלר על שורשים בטרנסילבניה. מומלץ בחום:
היי זיוה,
האם חזרת לארץ משדה התעופה של סיביו?.
האם אפשר לחזור לבוקרשט בתחבורה ציבורית מסיביו בדרך מעניינת כדי לחזור לארץ מבוקרשט?
תודה
הי מישהו,
אכן חזרתי לארץ מסיביו. עד כמה שידוע לי לא ניתן לחזור לבוקרשט דרך הטרנספגרשן וגם לא דרך הטרנס אלפינה. אבל אפשר להזמין מקום ב-Bus Balea (בקיץ בלבד) ולצאת לטיול יום מסיביו לחלק הצפוני של הטרנספגרשן ולאגם בלאה. ואפשר גם לקחת סיור פרטי, שעולה כמובן הרבה יותר, לטרנספגרשן או ליעד נוף אחר. טיול בתחבורה ציבורית אינו יכול להתחקות אחר המסלולים של טיול הרכב באופן מדויק ויש לו אופי אחר.
https://www.baleabus.ro/en/
תודה זיוה!, האם תוכלי להמליץ על סיור פרטי מסיביו חזרה לבוקרשט דרך הטרנספרגשן בסביבות ה14 לאוקטובר?
אם כן, אשמח אם תוכלי לשלוח למייל: 1337justme@gmail.com
אם אין אפשרות כזו, מהי הדרך המומלצת לנסוע חזרה לבוקרשט מסיביו בהנחה שעדיף לא לחזור על אותה דרך של ההלוך?.
תודה רבה!