טיול בתחבורה ציבורית בדרום טרנסילבניה
שעת צהרים מאוחרת בשדה התעופה של בוקרשט. אני יורדת במדרגות של טרמינל הבאים. מזל שהבאתי רק טרולי. אולי יש איפשהו מעלית. לא חשוב, אני כבר למטה. רואה את קווי האוטובוס שיוצאים אל מרכז העיר ואל תחנת הרכבת הצפונית – Bucaresti Nord – אבל אני נוסעת לעיר אחרת.
אני חוצה את המגרש המקורה של המכוניות להשכרה ורואה המון אוטובוסים ומיניבוסים של הסעות. נראה שבאמת זה כאן. עוד לא הספקתי לתהות היכן רכב ההסעה שלי ומיד ניגש אלי איש עם רשימה ושואל אם אני זיוה. הנה ההסעה שלך, הוא אומר. זה הנהג. נעים מאוד. הנהג מיד לוקח את הטרולי שלי ואני הולכת אחריו. ההרפתקה ברומניה מתחילה.
עכשיו אפשר לנשום
הנהג ו"צייד הנוסעים" עומדים במרכז החניון וצדים אנשים עם עיניים מפלבלות, כאלה שמחפשים משהו, כמו שאני הייתי לפני כמה דקות. אני מחפשת מגבון לנגב את הזיעה. אוף, למה הנהג לא מדליק את המיזוג? אני תוהה אם המיזוג בכלל עובד.
בארבע הנהג עולה לרכב, מתניע ומדליק את המיזוג. רוח קרירה נושבת מהפתחים. אפשר לנשום. אבל המיניבוס עדיין עומד במקומו. חסרים עדיין כמה נוסעים. השניים הם הולכים לצוד.
לפחות אנו זכאים עכשיו למיזוג. בשובר של ההזמנה כתוב שהיציאה ב-16.00. החל מהשעה הזאת אנו זכאים למיזוג אוויר, לפני זה לא. עוברות עוד כמה דקות והנהג מגיע עם כמה נוסעות. הן ממלאות את המושבים האחרונים. לידי יושבת בחורה צעירה. עכשיו יוצאים לדרך.
חברת MementoBus המוציאה קווי הסעה ישירות משדה התעופה ליעדים שונים
הרי הקרפטים
שדות חמניות, בתים נאים לצד הדרך מעוטרים בסוככי גפנים ומוקפים בבוסתני פרי. הכביש שטוח אבל המרחב החקלאי הזה כל כך יפה. אחרי כשעה אני רואה את הרי הקרפטים באופק. עוד חצי שעה עוברת, הרכב שלנו עוצר להפסקה בתחנת דלק. בבית הקפה שליד התחנה כל היושבים מדברים עברית. עוד אפגוש את המוני הישראלים גם בימים הבאים.
חוזרים לרכב, עולים ונוסעים. והנה כבר מתחילים לטפס בהרים. עמק פרחובה יפה שאין לתאר. המדרונות מכוסים ביערות צפופים. בתים יושבים על המדרונות, ומאחור רכס בוצ'ג'י מתנשא בתלילות. אפשר להשתגע מהיופי. אני מוכנה להמשיך לנסוע ולנסוע בנוף הממכר הזה.
שלום ברשוב
לקראת שבע בערב אנו מגיעים לפאתי ברשוב. העיר החדשה מכוערת יש לומר, אבל אני יודעת שתכף נגיע למרכז העתיק היפה. רכב ההסעות עוצר ליד מלון ארו במרכז העיר. ממול יש פארק יפה. מטופח פה. השעה שבע בדיוק. הגענו כפי שהובטח ללא איחור.
עכשיו אני עושה את מה שהתרגלתי לעשות כשהייתי ביפן עם אחותי, רק שעכשיו אני לבד. אני זזה הצדה מההסטל באסטל, נושמת עמוק ונכנסת בטלפון להזמנה של מלון הדירות. איזה מלון דירות.
בדיעבד יתברר שמדובר בכמה דירות בלי מלון, אולי היה כאן חוסר תשומת לב מצדי שציפיתי לזה, אבל לא חשוב כרגע. העיקר שיש דירה. אני מטיילת בתקציב נמוך ולא מצפה לגדולות.
אני נכנסת דרך ההזמנה אל המיקום של ה"כאילו מלון", פותחת גוגל מפס ומתחילה ללכת לכאילו מלון. שלום ברשוב. עיר עתיקה יפה על רקע הר טמפה המיוער. איזה יופי כאן. מתחילה להתאקלם ועוד מעט אצא לבלות.
הצפה של חוויות
הטיול לרומניה היה כולו הפתעה. ראשית, התארגנתי אליו באופן כמעט ספונטני. את כרטיס הטיסה קניתי שבועיים לפני המועד. היה לי מושג על אפשרויות הטיול, אבל הידיעות שלי היו כלליות למדי ועיקר ההכנות התמקדו בפיצוח האפשרויות של התחבורה הציבורית ובחיפוש סיורים מעניינים שאוכל להצטרף אליהם.
המציאות שפגשתי היתה חדשה לי. הנסיעות ברכבת היו מפתיעות. הן זימנו לי היכרות עם צד נוסף של רומניה, והיו בהן רגעים יפים, משונים ומשעשעים גם יחד. בכל פעם שירדתי מאוטובוס, מרכב הסעה או מרכבת חשבתי מה מצפה לי עכשיו, מי יהיו שותפי לנסיעה הבאה ומה אני עומדת לחוות.
היו בטיול הזה אפים ודאונים. אני עדיין מנסה להסביר לעצמי מה היה בו שהוליד חוויות בעוצמות כאלה גדולות. בערבים הרגשתי מוצפת בחוויות ולכן גם שיתפתי הרבה בפייסבוק. היה לי צורך לדבר, אולי כי הייתי לבד.
רכבות ישנות
תשתיות התחבורה הציבורית של רומניה משתרכות הרחק מאחור ביחס למקובל באירופה המערבית ואפילו ביחס לתשתית הבעייתית של מדינת ישראל. הרכבות ישנות מאוד. העלייה לרכבת היא במדרגות גבוהות שאינן קרובות כמקובל כיום לגובה הרציף.
חלוקת הישיבה בפנים במחלקה השנייה משונה: המושבים דחוסים לצד אחד של הקרון כדי לפנות מסדרון בצדו השני המיועד לאלו שקנו כרטיס לנסיעה בעמידה. הכיסאות מסודרים זה מול זה, כמו אצלנו, אבל כל יחידת מושבים סגורה בתא משלה, מה שגרם לי לתחושת קלסטרופוביה. בדיעבד אני מבינה שזה דגם של קרון שהיה מקובל בעולם בעבר. מערכת הרכבות ברומניה ישנה מאוד וחווית הרכבת היא כמו נסיעה אחורה ברכבת הזמן.
רכבת עם שני קרונות
באופן מפתיע, רכבת בקו המאוד ראשי שבין בוקרשט לברשוב עלולה להיות לפעמים בת שני קרונות בלבד, אחד הוא מחלקה ראשונה ואחד שנייה. בקווים הפחות ראשיים לוח הזמנים מאוד מוגבל. מסיבה זאת רצוי להזמין מקום ברכבת מראש.
לסינאיה לא הזמנתי מקום כי זו נסיעה לא ארוכה בקו הזמין יחסית של ברשוב-בוקרשט. וכך יצא שנסעתי לסינאיה במחלקה ראשונה כי לא היה מקום בשנייה. בדרך חזרה הגיעה רכבת ארוכה, כמו שרכבת אמורה להיות, ובאמת היה מקום במחלקה השנייה. בזכות זה אני יודעת לספר על שתי המחלקות.
ניצול הזדמנויות
ומה עם אוטובוסים? זה בכלל עניין אחר. בערים יש מערכות תחבורה שנראות דומות לשלנו, אבל מחוץ להן נראה שאין מערכת ממוסדת. יש המון חברות פרטיות המפעילות קווי אוטובוס ומיניבוס בין יעדים שונים. אין מחויבות להגיע לכל יישוב ולהרבה כפרים לא מגיעה תחבורה כלל.
אני שילבתי בין נסיעות רכבת ואוטובוס רגילות לבין הסעות יעודיות לתיירים, יוזמות של סוכנויות תיירות או של רשת מלונות. לוחות הזמנים של כל צורות התחבורה אמינים מאוד, ומצאתי שגם אם אפשרויות התחבורה מוגבלות, על מה שיש אפשר לסמוך.
הטיול שלי ארך שמונה ימים ושמונה לילות. בגלל קוצר הזמן התמקדתי בטרנסילבניה בלבד ועם הנחיתה מיד יצאתי לברשוב. בבוקר התשיעי, השכם בבוקר, המראתי חזרה הביתה מסיביו. חמישה לילות ביליתי בברשוב ושלשה לילות בסיביו. הערים שימשו לי כבסיס ליציאה מהן החוצה ליעדים שונים. בדרכים ראיתי נופים שובי לב, לרוב של מרחבים ירוקים, גבעות, פלגי מים, כפרים ושדות, כשברקע – רכסי ההרים הגבוהים יותר.
חמישה לילות בברשוב
בטיול בתחבורה ציבורית יש ניצול גבוה יחסית של העיר המשמשת כבסיס לטיול. השתתפתי בברשוב בסיור מודרך שעשה לי סדר לא רק לגבי ברשוב אלא לגבי הסיטואציה הגאוגרפית וההיסטורית של טרנסילבניה כולה. חוץ מזה שמעתי גם קונצרט לאורגן בכנסייה השחורה, ביקרתי במוזיאון לאמנות, שוטטתי בגן פורח, טיילתי בין ביצורי העיר העתיקים ואפילו הצצתי לשכונה אחת שמחוץ לחומות העיר העתיקה, שכונת שקיי
ביקרתי בטירות ובמצודות מסביב לברשוב. זה היה ביום שלמחרת ההגעה לברשוב כשהכל היה חדש ומפתיע. גם באתרים המבוצרים האלה למדתי על הסיפור ההיסטורי הייחודי של האזור והבנתי שטרנסילבניה היא תערובת של כל מי שעבר בה: מקומיים, גרמנים-סקסונים והונגרים. בהמשך הטיול אפגוש גם את הצוענים.
יערות ועוד יערות
חוץ מזה טיילתי הרבה ביערות. הרבה מאוד. עליתי להר טמפה, ההר של ברשוב, ברכבל, וירדתי ברגל במדרון המיוער. השתתפתי בסיור מודרך לצפייה בדובים בסביבתם הטבעית ושמעתי לראשונה בחיי "איך עושה דוב". זו היתה אחת החוויות המרגשות בטיול.
אחרי כל החוויות האלה התעייפתי. תכננתי יום הפוגה. למחרת בבוקר נחתי ונסעתי בצהרים באוטובוס מס' 20 לעיירה השכנה, עיירת הנופש הקרובה פויאנה ברשוב. רציתי לטייל ברגל במסלול קצר וקליל, אך יום המנוחה שלי שינה פנים וקיבל תפנית לא צפויה.
אופטימיות
הלכתי ברגל מפויאנה ברשוב דרך היער למקום שנקרא Pietrele lui Solomon – אבני סולומון. יש שם מצוק שלרגליו זורם פלג מים, ובהמשך יש אחו ירוק משובץ בשולחנות לפיקניק ובמתקני מנגל. המקום חביב, לא אתר חובה אבל בהחלט פסטורלי, והוא קרוב יותר לברשוב מאשר לפויאנה. למעשה זוהי בריאה הירוקה של שכונת שקיי בברשוב.
חשבתי שמדובר במסלול קליל. כך נאמר לי במשרד המידע לתיירים שליד תחנת האוטובוס בפויאנה. הנציג במשרד הראה לי על המפה כמה זה קצר וקל. אני לא שאלתי מספיק שאלות. כבר הרגשתי קצת בבית באזור והייתי שאננה. המפה לא הייתה מפת הליכה.
סימנים ראשונים
התחלתי לרדת בדרך רחבת הידיים כפי שהאיש במשרד הסביר לי. לא הייתי משוכנעת במאה אחוז שזו הדרך אבל אמרתי לעצמי שאמשיך עוד קצת הלאה ואראה מה קורה בהמשך. אחר כך היה קטע הליכה לאורך כביש. הביטחון בדרך ירד לי ובכל זאת המשכתי כי הדרך חזרה היתה כרוכה בעלייה, ואני לא אוהבת עליות.
חיפשתי את הפנייה ימינה שבה ארד מהציר הראשי ואכנס לדרך שלי והגעתי לפנייה שהחלטתי לבדוק. רוכב אופניים חצה את דרכי ושמחתי שאני לא לבד. יש עוד שעוברים בדרך הזאת, אבל פתאום אני לבד לגמרי ביער והדרך חזרה כבר קצת ארוכה. היא בעלייה לאורך קטע כביש סואן למדי וחשוף לשמש והמחשבה עליה לא עשתה לי טוב.
ופתאום ראיתי את הסימון של השביל שלי – הקו האדום שעליו דיבר האיש במשרד. זה היה סימן מעודד וחשבתי שבין אם זו הדרך הנכונה או אחרת אעבור אותה בהליכה מהירה ואגיע צ'יק צ'ק. הרי המדריכה בסיור לצפייה בדובים אמרה שבדרכים שאינן מיועדות למטיילים יש מחסום ושלט אזהרה. זה אומר שאין כאן דובים. אני על מסלול טיולים טיולים כלשהו.
האם שמעתם פעם נהמה של דב?
אבל אני לבד ביער ורועדת מפחד. הדרך הנוחה הפכה לדרך צרה, סינגל של אופניים, בירידה חדה למדי על שורשים, סלעים ואבנים. אין כאן נפש חיה. אני מגיעה למקום שממנו אפשר להציץ בין עצי היער ורואה מרחוק את ברשוב וגם את המצוק שהוא כנראה המקום הנקרא "אבני סלומון", אבל הוא נראה רחוק.
יש יתרון אחד בלבד בלהיות לבד ביער והוא שאפשר להשתין בשקט. אני כל כך פוחדת שאני בוחרת לעשות את זה על הדרך ולא לזוז ממנה, ופתאום שומעת רוכב אופניים מתקרב אלי במהירות. שיט. דווקא עכשיו? ומצד אחר זו אנחת רווחה. אני לא לבד.
רוכב האופניים עבר כבר מזמן. הדרך מתפצלת לעתים ואני לא בטוחה מהי הדרך שלי. אני הולכת הלוך ושוב ומחפשת את סימני הדרך. ופתאום, מרחוק נשמעת נהמה של דוב. הלב שלי מתכווץ. אני ממשיכה ללכת ללא פניקה, רק כאילו ללא פניקה, שהדוב יבין שאני לא מאיימת עליו.
אני לא בטוחה בדרך אבל אני לא יכולה לעצור עכשיו. הסימן של הקו האדום מתחלף בסימן של פלוס כחול. אני עוצרת בכל זאת ופותחת את המפה שקיבלתי במשרד הטוריסט אינפו, ובאמת רואה שהמסלולים מתאחדים. אני הולכת מהר ככל שאני יכולה וכבר לא בטוחה אם דמיינתי או ששמעתי באמת דוב אבל רוצה לסיים את הסיוט הזה.
ציפורני הפחד
פותחת שוב מפה וגם גוגל מפס אבל מרגישה שגוגל מזייף. מורידה אפליקציית ויקילוק (Wikiloc) למסלולי הליכה ואופניים ורואה שאני אכן על מסלול כלשהו וזה קצת מרגיע. כתוב moderate – מסלול בדרגת קושי ממוצעת. מתפללת שהמודרייט הזה לא יאתגר אותי יותר מדי וסוגרת את הטלפון מחשש להישאר במצוקה גדולה יותר ללא בטרייה.
פעמיים הגעתי לקטע של דרך משובשת. ההליכה בשלב הזה היתה על מדרון, וכשהדרך משתבשת ונעלמת נותר מדרון. מדובר בקטעים קצרים של מטר וקצת שאחריהם הדרך נמשכת. אנשים צעירים מניחים רגל ומדלגים על המכשול כמו בקפיצה מעל שלולית. אבל אני כבר לא מדלגת ולא קופצת. אני פוחדת להחליק. פחדתי בקטעים האלה עוד יותר מאשר בעת המנוסה מהדוב. ועדיין מי יודע אם לא אורבים לי דובים אחרים ביער, אבל באותם רגעים הצרה שלי היתה האין דרך הזאת.
ובסוף הגעתי לאבני סלומון ונשמתי לרווחה. מה שנחמד במקום הזה הנקרא אבני סלומון שפרט להיותו פסטורלי הוא מקושר לברשוב באמצעות אוטובוס קו 50. כשחזרתי לדירה התברר שכל השכבות שלבשתי, החולצה, הסריג הקל ומעיל הרוח/גשם רטובים משני הצדדים. הזעתי בכמויות מרוב אימה. ביום הזה פגשתי את ציפורני הפחד.
איך להימנע מטעויות והיכן אפשר ללכת?
אזרתי עוז כדי להרחיב דווקא על החוויה הזאת במטרה להראות כמה קל המעבר בין טיול קליל, נעים וכיפי לסיוט. מה הייתי יכולה לשאול את האיש בטוריסט אינפו כדי להפעיל שיקול יותר מושכל?
האם הרבה אנשים הולכים בשביל? (חשוב במיוחד כשמטיילים לבד)
מה הפרש הגבהים בין פויאנה ברשוב לאבני סלומון?
האם הדרך עובדת בתוך יער?
האם יש דובים ביער?
והכי חשוב – אם יש חשש חוזרים חזרה!
הכי תיירת שאפשר
החלטתי להיות מעכשיו הכי תיירת שאפשר, בלי התחכמויות, ולמחרת נסעתי ברכבת לסינאיה. תחנת הרכבת בסינאיה היא היפה שפגשתי בטיול כולו. היא נראית חדשה ומטופחת. בערב שלפני כן שיננתי את קווי האוטובוס של סניאיה, אבל ביציאה מהתחנה עמדו מוניות והחלטתי לוותר לעצמי הפעם אל אתגרים ולהיות הכי תיירת שאפשר.
אז נסעתי במונית לארמון פלש, ומארמון פלש נסעתי במונית לגונדולה, ככה קוראים פה לרכבל. ומהגונדולה נסעתי במונית חזרה לרכבת. ארמון פלש מרשים והרכבל נהדר. אין תורים. זה רכבל חדיש והקרונות באים כל הזמן. נסעתי בקרון ורוד ואחר כך בקרון ירוק לגמרי לבד, והנוף היה פרוש לכבודי. רכס הרי בוצ'ג'י מתנשא בתלילות בבת אחת והוא מאוד מרשים. אבל הרגשתי נורא תיירת.
יום מוצלח אבל משהו חסר
הלכתי לחפש משהו נוסף מעניין בסינאיה כדי להרגיש טיפה פחות תיירת. מול תחנת האוטובוס ראיתי כניסה אל פארק ציבורי ונכנסתי אליו. שורשי עצים הצבועים בצבעים שונים ומוצבים על הדשא מצאו חן בעיני. פינה של שיק זה לא עניין טריוויאלי כאן. אולי יש משהו קצת אריסטוקרטי בעיירה הזאת. ישבתי והסתכלתי בעוברים ושבים. לידיעת ההורים לילדים צעירים – יש כאן פעילויות בפארק לילדים שלכם (מתקני משחק, טרמפולינות ואומגה שמתאימה לילדים).
בהמשך הלכתי ברגל לראות את המנזר העתיק. הוא לבן, בוהק ונאה. אני מאוד אוהבת חצרות שלמנזרים. הן תמיד פסטורליות כל כך, מטופחות ומשדרות שהן מקום אהוב על הגרים בהן. אבל עדיין הרגשתי מאוד תיירת ורק החוויה שלמחרת החלה לייצר שינוי בתחושה. אני מזמינה אתכם להמשיך אל חלק ב' של תיאור הטיול. בסופו של חלק זה מצורפים קישורים לבלוגים נוספים על טיולים בטרנסילבניה.
איזו הרפתקה , זיוה!
נהניתי לקרוא על הדרכים שטיילת בהם, על כלי הרכב השונים, על המפגשים שלך, על המחשבות שלך. חשבתי לעצמי , שהפכת קצת לבת נוער עם הלבד הזה שלך!אני לא יודעת מה לכתוב לך בעניין היער – זו גבורה או טפשות ? אני חושבת שזו דוגמה טובה לכך שברגע שיוצאים מסביבת חיים מוכרת, אין לנו מושג אפילו ממה להזהר. דווקא השאגה ההיא ביער נראית לי הדבר האחרון לדאוג ממנו. בטח מרוב פחד שמעת רק את דפיקות הלב , אבל תכלס אנחנו בני האדם חיות מסריחות ורעשניות – הדובים כבר מזמן ברחו 🙂
הטיול ביער היה טפשות. הייתי צריכה לחזור חזרה כשהתחלתי להבין שאולי זה לא השביל הנכון. זו באמת טעות שאני מקווה שלמדתי ממנה. אל תהיי בטוחה שדמיינתי. כלומר, יש מצב, אבל יש כל כך הרבה עדויות למפגש עם דובים בקרפטים ולהיות כל כך לבד ביער זה לא נעים. בניגוד לשמועות על סכנת ההיכחדות הם מתרבים.
ולגבי הלבד – אין סיבה שלא לטייל לבד. ומה עם אמא שמטיילת עם ילדים? פגשתי כאלה פעמיים בטיול הזה.
זיוה יקרה לי כל כך
איזה תמונות ואיזה סיפור משובח (גם אם הטיול בכללו היה פחות בתחושה שלי …).
מעבר לשליחות שלקחת על עצמך, לסמן את שבילי התחבורה הציבורית, כאן שם ובכל מקום
הבחירות המיוחדות שלך, שמתאפיינות בכל הטיולים שיצא לי לפגוש אותך ( למשל לטייל בפורטוגל מספר פעמים ולא להגיע אפילו לליסבון) בהחלט עלו פה מדרגה. מודה שמבין הטיולים שלנו, פחות התחברתי לרומניה, למרות המרחבים הירוקים והחקלאים, שבהחלט יפים לעין, אבל פחות נכנסו לי ללב. רצה לקרוא את המילים המצויירות שלך בחלק ב'
תודה
הי טובה. בכל פעם שאני רואה אותך כיף לי. ברצינות.
תודה על מה שכתבת. אני יכולה להבין את מה שאת אומרת. גם אני שאלתי את עצמי כמה פעמים במהלך הטיול "אבל מה מיוחד פה", ובסופו של דבר מצאתי הרבה דברים. ההיסטוריה מרתקת. התרבות הכפרית לוקחת אותנו לעולם של פעם. במקרה שלי – חווית התחבורה היתה באמת משהו מיוחד שהתחבר גם לתרבות המקום. הערים הסקסוניות צבעוניות. ומעבר לכל אלה – עניין הדובים והשמירה עליהם – זה באמת משהו ייחודי, כי הרי התפוצה שלהם היתה בעבר הרבה יותר רחבה. ואני יודעת שלא פשוט לאוכלוסיה להתמודד עם זה. עוד אכתוב על כך בפוסט נפרד אבל בעבר היו מגיעים דובים לפאתי ברשוב וגם היו אני בטוחה שלא קל לתושבים מסינאיה שדובים מגיעים לפאתי העיירה. אבל אני לגמרי מבינה ולא שופטת כלל. זוכרת שטיילנו לפני שנתיים בדרום בוואריה, אזור מאוד יפה, והרגשתי כך. ובכל מקרה כתבתי כבר חצי פוסט תוך כדי שאני מתייחסת לדברים שלך, אז שוב תודה 🙂
לפי ויקיפדיה, Pietrele lui Solomon קרויים ע"ש מלך הונגרי בשם הזה.
תודה רבה, שמעון. כל הכבוד.