את ניני אטלס הכרתי בשנה האחרונה ונדמה כאילו אנחנו כבר מכרות ותיקות. ככה זה בעולם הבלוגינג. היא נכנסה לעולם הזה עם כל האהבה והמרץ שרק מי שחווה בעצמו מכיר ויודע להעריך. מקריאה בבלוג שלה – חמושה בעדשה, הבנתי שניני ובן זוגה אוריאל מרבים לטייל באירופה בתחבורה ציבורית, ובעיני זה לא עניין של מה בכך. מניסיוני אני יודעת שזו דרך טיול שמעוררת לעתים הרמת גבות והרבה שאלות.
בטיולים תרמילאים השימוש באמצעי התחבורה המקומיים הוא מובן מאליו, אבל כשאנחנו "מתברגנים" ויוצאים לאירופה כי היא נגישה לנו ומאפשרת לנו חופשות קצרות בתוך סיר הלחץ של החיים, זה פחות מקובל. בקבוצות הפייסבוק מייעצים לגולשים לשכור רכב, לא משנה אם מדובר בצעירים בגיל שבו ההשכרה היא יקרה נורא או במטיילי הסולו, בחד הוריים או באנשים מבוגרים שכבר אינם מרגישים נח עם הנהיגה. ניני היא אחת שלא עושה חשבון. כשהתחלתי לכתוב על טיולים בתחבורה ציבורית היה לי ברור שאארח אותה אצלי בבלוג.
בפוסט הנוכחי אין הרבה מידע פרט לכמה קישורים מועילים. ניני מדברת בעיקר על הצורך, על הפתרונות ועל דרך הטיול שלה ושל אוריאל. המטרה היא לתת השראה לטייל בדרך זו למי שטיולים כאלה מדברים אליו אבל חשש לעשות זאת עד כה, להציף את השיח ולהוציא את טיולי התחבורה הציבורית מהארון. כמו כן, אולי בזכות הרגישות של ניני לצרכים של מטיילים שונים, היא כתבה בימים אלה ממש, פוסט על תיירות נגישה. אני מוסיפה אותו לכאן בשמחה רבה.
תיירות נגישה, מתוך הבלוג חמושה בעדשה של ניני אטלס.
כל התמונות בפוסט הן של ניני, ומכאן והלאה גם הטקסט הוא שלה.
הטיולים של ניני ואוריאל
אישי, מחמד נפשי, אוריאל – לא נוהג. אין ומעולם לא היה לו רישיון נהיגה. למה? בעיקר כי ככה. הוא לא רצה, לא רוצה, ועל שום גילנו נראה שגם לא ירצה.
אני? אני נוהגת כבר 40 שנים.
בשל היותו של מר אהוב מוזיקאי, שפה ושם נאלץ להיות בדרכים, הרי שהייתי לו גם לנהגת.
אבל אני לא אוהבת לנהוג. ועל כן, אך הגיוני היה שאודיע לו, באופן חד משמעי ונחרץ, שבחו"ל אני לא אנהג.
ואכן, למעט טיולים בהם אנחנו מצטרפים לזוג חברים טוב, כמו לאיטליה, צרפת, ובקרוב סיציליה, כל הנסיעות שלנו מחוץ לגבולות הארץ הזו, היו מכוונות ערים.
אירופה בתחבורה ציבורית – מה זה שווה?
השאלות הקבועות הללו, כשזוג גבות מורמות ועיניים פעורות מלוות אותן:-
"אבל מה זה שווה לנסוע, אם אתם לא מוכנים לשכור רכב? הרי אי אפשר לצאת מהעיר".
"אתם יודעים כמה אתם מפסידים, בגלל העיקשות הזו לא לנהוג?"
אני פה כדי לענות.
בדיוק בשביל זה (טוב, אז לא רק בשביל זה), יש תחבורה ציבורית.
תחבורה ציבורית בחו"ל (לפחות בחו"לים בהם אנחנו היינו) היא לא מה שאתם מכירים מארץ חמדת אבות.
עזבו את זה שבכל עיר בה ביקרנו, היה מה לראות. והלכנו והידסנו והנחנו לעיניים להוליך את הרגליים, כשבכלל לא אכפת לנו (אולי אפילו ליהפך) שנשאו אותנו אל מקומות לא תיירותיים, אבל בהחלט מסקרנים.
אני אספר לכם למה, לדעתי, אנחנו דווקא מרוויחים מהעיקשות שלי.
הרווח שבטיול בתחבורה ציבורית
1. חניה! אני לעולם לא מחפשת חניה בחו"ל. ומי ששוכר רכב כן!
ואתם יודעים ואני יודעת, שלמצוא חניה, לעתים עלול להפוך למיני סיוט.
ואני יודעת ואתם יודעים, שלשלם 10 יורו עדיף על קפה עם סנדוויץ, על פני חניון, שלא אחת גם הוא צפוף ולא נעים לתמרון.
לנהגי התחבורה הציבורית יש תחנות קבועות, הם לא מחפשים חניה, וגם אם כן, זבש"ם.
2. הנופים והמראות.
נהג מתרכז בכביש.
אי אפשר להשוות את מה שרואה נוסע דרך חלון האוטובוס, כשהאחריות להביאו אל מחוז חפצו, כולה על כתפי נהג האוטובוס (או הקטר), למה שרואה נהג, שאמור להסתכל במראות הכביש ובמראות מימין משמאל ומעליו, אבל לא במראות הנוף המרשים בו הוא נוהג.
כשכל כולו מתרכז בנוף שפרוש לצדו, משל חיכה רק לו, יכול הנוסע להתמקד בנוף, לחגוג אותו ולבלוע אותו בעיניו.
חופש מדאגות לרכוש
3. אני לעולם לא נאלצת להחזיר את האוטובוס, או הרכבת לחניון חברת ההשכרה.
הדלק לא באחריותי, ואם יש שריטה על הרכבת? לא בעיה שלי.
באתי, עליתי, ירדתי ויאללה ביי.
4. אני לא חוששת שחצי שנה אחרי ששבתי מטיול זה או אחר, תצנח אצל תיבת הדואר שלי הודעה לאמור "היי, אני הקנס שלך על זה שעצרת לדקה וחצי ברחוב אסור בחניה ברומא".
מנפלאות החדר במלון
5. מטלטלינו (ע"ע מזוודות ושות'), ברוב המקרים, נשארים לנוח במלון. מצלמה, תיק קטן עם מעות ו…כרטיס נסיעה. הדאגה מפני פורצים/שודדים ושאר דיני נזיקין – לא מלווים אותנו כשאנחנו אורחי התחבורה הציבורית. נכון, יש כייסים, אבל קל יותר להתגונן מפני כאלה כשאתה מפזר מעותיך בכל מיני פינות ואתה לא עסוק גם בשמירה על המזוודה שלצדך פן יחמוד אותה זר.
6. כשנוהגים יש לזכור שלעתים חוקי התנועה מעט שונים מאלה שבארץ, ונדרש זמן להיכרות עם החוקים ולהתאקלמות בתרבות הנהיגה האחרת. בנקודה הזאת ראוי לציין שלנוסעי התחבורה הציבורית יש מטלות אחרות. כשעולים על התחבורה הציבורית, צריך לזכור לכרטס. לעתים יש כרטיסים שונים על פי רבעים או אזורים שונים, שראוי וגם רצוי לדעת אותם מראש, אבל זהו מידע נגיש לכול.
בטח יש עוד שלל סיבות והיבטים שאפשר להציג, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון.
לאן הגענו?
כיום, בעזרת גוגל מאפס ועוד שלל אפליקציות, ובעזרת אתרים של חברות התחבורה השונות, ניתן בקלות למצוא את הדרכים להגיע ממקום למקום, לחוות חוויות נפלאות גם מחוץ לעיר.
מורונה – נסענו באוטובוס לסירמיונה, וברכבת לוונציה.
מפירנצה – נסענו ברכבת ללוקה ובאוטובוס לסיינה
מהמבורג – נסענו ברכבות ללובק ולברמן
מאמסטרדם – ברכבות להארלם ולאוטרכט ובאוטובוס – לכפרי הדייגים.
מבודפשט – ברכבת לסנט אנדרה – עיירת האומנים
כאן אפשר לקרוא על הטיולים שלנו
מי בגונדולה מי ברכב – טיול בוונציה
על כל המקומות ודרכי ההגעה למדנו דרך חיפוש קליל באינטרנט. עד לרמה של איפה כל תחנה, לוחות זמנים ואם זו רכבת מאיזה רציף עולים ואיפה יורדים.
לחגוג את הנוף
נכון שהיה כיף לחרוש את עיירותיה הקסומות של דרום איטליה, או של צרפת, עם רכב.
אבל ראשית לא אני נהגתי. אנחנו, אוריאל ואני, ישבנו לנו במושבים האחוריים של הרכב והנוף נפרש לעינינו.
את החיפושים אחר תחנת קבלת הרכב בפריז, וההמתנה לו, אני זוכרת היטב. את מלאכת הפאזל של המזוודות בתא המטען, חניות, החזרת הרכב עד למועד X ועוד… זוכרת יפה מאד.
התחבורה הציבורית חוסכת זמן, ומתחים מיותרים. ומאפשרת לחגוג נופים מקסימים.
הנה כמה קישורים לחברות התחבורה ביעדים שעלו בפוסט:
חברת הרכבות של איטליה – https://www.trenitalia.com/
חברת הרכבות של גרמניה – https://www.bahn.de
באתר החברה הגרמנית ניתן לראות קווי רכבת בכל אירופה (קווים ארציים, לא כולל את כל הקווים האזוריים), ויש גם אפליקציה מצוינת לסמרטפון הנקראת: DB Navigator
אתר התחבורה המעולה של הולנד, הכולל רכבות ואוטובוסים – https://9292.nl/en, ויש לו גם אפליקציה לסמרטפון בשם 9292.
ועוד כמה מילים על חמושה בעדשה
המון תודה לך, ניני, שהתארחת אצלי. בהזדמנות זו אני מזמינה אותך לספר על הבלוג שלך ועל פרויקט הגלריה/חנות.
.
בחזרה אל ניני
חמושה בעדשה הוא בלוג שקם כדי להשביע מספר אהבות שלי – הצילום, הטיולים והכתיבה – ולתת להן במה.
אם להודות על האמת, מטרתו הראשונה הייתה הקמת גלריה וירטואלית לצילומים שלי, שניתן יהיה דרכה גם לרכוש אותם. איכשהו, התכנית קצת מתמהמהת, והיא עדיין בהקמה, אבל פתיחתה של הגלריה קרובה. בכל מקרה, בכל רשומה ניתן כמובן להתרשם גם מהם.
אני כותבת סדרתית ומצלמת חסרת מנוח, ומאז ומעולם ניצלתי את שתי התכונות הללו, כדי לשתף, כל מי שרק רצה לשמוע, בחוויות מחוויות שונות אותן אני עוברת.
אל הבלוג – חמושה בעדשה
על תיירות נגישה, מתוך הבלוג חמושה בעדשה
ושוב אני –
מצאתי לנכון לשתף בעוד משהו בהקשר לדברים שניני כתבה על טיול ברכב. גם אני מאוד נהנית לטייל ברכב. לקראת סוף הקיץ אני יוצאת לנורווגיה להגשים טיול של "פעם בהרבה זמן" והוא יהיה ברכב. אבל לרוב לא אני נוהגת. כשאני צריכה לנהוג זה מקלקל לי משהו מתחושת החופש. בן הזוג שלי נוהג ברצון אבל אני יודעת שפעמים רבות הוא מפסיד דברים שאני רואה כי אינו יכול להפנות את המבט.
הערה קטנה אחת שהעיר לפני כמה שנים על אורך המסע הספיקה לי כדי להקפיד על נסיעות קצרות וכך אני מתכננת לעשות אפילו בנורווגיה הידועה כיעד של נסיעות ארוכות. אני עושה הרבה חיתוכים וויתורים בשל כך. אני לא מרגישה בנח עם חוסר השוויון הזה בטיול ולא רוצה שהכיף שלי יהפוך לנטל על מי שאתי.
מניסיון, שלוש שעות ברכבת חולפות ביעף ואילו שלוש שעות ברכב זה המון.
לסיום – הנה עוד כמה תמונות של ניני שהיא צלמת מוכשרת.
נהדר. פוסט חיזוקים למי ששונאת לנהוג. תודה
חיזוקים זה חשוב 🙂
תודה, יפעת
היי זיוה
כתבה מעניינת שלמרות הרתיעה שלי מתחבורה ציבורית על סוגיה השונים, רכבות בטיול הראשון עם חברה, טראם בליסבון שנסיעתו לקחה שעה להגיע ליעד בעוד שמונית בחזור חצי שעה בלבד. שלא לדבר כי לא ראיתי בתוך הטראם את התחנה שאנו נמצאים כדי לדעת מתי לרדת וגם לא כריזה. מזל שהכרתי את המקום שרציתי לרדת. אבל אולי כשבעלי כבר לא ירצה לנהוג אתחיל להשתמש יותר בתחבורה ציבורית. כתבה חשובה לנזקקים בשירות זה. תודה לכן זיוה וניני על העלאת המודעות.
רחל, תודה רבה לך על התגובה הזאת. אני שמחה שאת משתפת בניסיון שלך. חשוב לי לשמוע גם את הקשיים. ובאמת גם אני נתקלתי בנסיעות פחות נעימות וקצת מלחיצות. אפילו ביפן היו כאלה למרות שרוב החוויות היו טובות. למשל, כשהגענו לראשונה לקיוטו אחרי יום טיול מלא וגדוש בעמק קיסו, האוטובוס שהביא אותנו מהתחנה המרכזית לדירה ששכרנו היה עמוס מאוד. זאת היתה שעת הערב שבה ברוב העולם התחבורה עמוסה. היה צפוף ברמה מלחיצה ולא ידעתי איך נפלס את הדרך לקדמת האוטובוס כדי לרדת. אני חושבת שצריך רוח ספורטיבית בעניין הזה, אבל זה באמת לא הכרחי ולא חייבים. אולי אכתוב פעם פוסט גם על הקשיים. כרגע אני עסוקה בלשכנע ואולי זה הופך אותי לנלהבת מדי. בכל מקרה, תודה לך. ואם תרצי פעם להתנסות אולי אוכל לעזור בכמה טיפים מנסיוני. תרגישי בנח ליצור קשר.
זיוה וניני :)כמה שהצליח לכן ביחד
לך זיוה , על הרעיון הגאוני , לדברר ולהנגיש את התחבורה הציבורית, לכל מי שרוצה לטייל עם ולהרגיש בלי… אבל לא העיז לחשוב שזה אפשרי.
ולך ניני, שהסתכלת על המציאות בעיניים פקחיות לרווחה, חמושה בעדשה, ברגישות ובהרבה הומור.
תודה לשתיכן שהבאתם אותנו עד הלום
תודה רבה, טובה. בכל פעם שארגיש קצת חולשה אלך אלייך לקבל קצת תמיכה ופרגון. יש לך את זה. ובאמת צדקת. אני מטיילת וכותבת כמו שאני רגילה ויודעת. ניני מטיילת ומצלמת בדרכה המיוחדת כבר הרבה שנים. וביחד זה נותן הרבה כח בדרך 🙂
יפעת, רחל, וטובה
איזה תגובות כייפיות. יפעת – בכל זמן שתחושי בצורך בחיזוק נגד נהיגה – אני זמינה 🙂
רחל – אני למשל, פוחדת נורא מתחתיות למיניהן. תמיד אני אומרת לאוריאל שיהיה לי מספיק זמן להיות מתחת לאדמה, ועכשיו אני רוצה לנצל את הזמן שמעליה. אז נכון, שלעתים יש סוג של לחץ. אבל תמיד אני משכנעת את עצמי שאם ארד בתחנה הלא נכונה – תמיד אוכל לרכוש כרטיס ולשוב על עקבותי.
טובה, איזה כיף שאת חושבת שהצליח לנו ונהנת מהקריאה. תודה רבה על התגובה