מיליוני אנשים בעולם עולים ויורדים כל יום במעליות, חוצים מעברי חצייה, נוסעים, טסים ושטים. תנועה של בני אדם מתקיימת בים, באוויר, מעל לאדמה ומתחתיה. העולם בתנועה. הסיכוי שיקרה מפגש קצר אקראי בין שני בני אדם הוא קלוש כל כך.
חיים של אנשים מצטלבים ומתרחקים ואינם נפגשים. נערת בית ספר, חייל בחופשה, זקן קשה יום, פליטת ריאליטי, מוזיקאי בדרכו לנגן בפארק, מנהלת בכירה בחברת תרופות, אדם שמח, אדם תשוש נפש – כולם חולפים זה על פני זה, מצטופפים בין ההמונים ואינם פוגשים איש, כאילו הם לבד בעולם.
אנחנו נוסעים רחוק "לגלות עולם", רואים מונומנטים אדירים ונוף שמרחיב את הלב, לפעמים קוראים קצת על ההיסטוריה, אבל הסיפורים שבמרחק נגיעה אינם נגישים לנו. את החברה האנושית שבה אנו חיים קשה לנו לפצח.
נִסִּים קטנים מהבהבים ממרחק הזמן
בתוך האנרציה הזאת של התנועה זה כמעט נס שיקרה מפגש אנושי מעניין, ולכן, כשנוצרת לרגע אינטראקציה אנושית, אפילו להרף עין, היא בעיני נס קטן, ואותה אני זוכרת יותר מכול:
השומר בעיר האסורה בבייג'ין ששאל מאיפה אנחנו ואמר שלא שמע על ישראל,
הבחור היפני הצעיר שהצטרף אלינו להליכת ערב ברחוב בטקמצו ושאל למה באנו ליפן,
מפעיל הרכבל המנומנם בשוויץ שבצעירותו היה מתנדב בקיבוץ בישראל,
הבחור הלבנוני בעל השרשרת עם תליון הצלב שפגשנו בשוק בפריז. הוא חשב שהבת שלי היא כוכבת טלוויזיה,
הצעירה הויטנאמית שפגשנו בהירושימה וסיפרה שיש לה ידיד מישראל שגר עכשיו בתאילנד,
המלצרית בעיירה הקטנה בריביירה הצרפתית שלמדה עברית בבית ספר "אור תורה" במרוקו,
הבחור ההולנדי שפגשנו בהוסטל בטקמצו ביפן, שמכר את ביתו ואת רכושו כדי לטייל בעולם ולנסוע לאן שבא לו. אם הוא רוצה הוא הולך ימינה, ואם בא לו הוא הולך שמאלה,
הצעיר ממלבורן בגסטהאוס בהירושימה שזיהה שאנו מדברות עברית, כי בילדותו למד עברית בבית הספר ושנא כל רגע. היום הוא מצטער על כך,
המארחת מהכפר בסקסוניה בגרמניה שנולדה בתקופה שבה האזור היה שייך לגרמניה המזרחית,
והיו עוד כמה "מפגשי נסים" כאלה במהלך השנים.
בשבי ישראל
הסיפור שהכי ריגש אותי אי-פעם, והוא באמת בגדר נס, מסוג המפגשים הנדירים ביותר, קרה כבר מזמן. כשהשתחררתי מהצבא טיילתי עם אחי הצעיר ועם הורי במצרים. זה היה טיול עומק הארד קור, בתקופה הקצרה בשנות השמונים שישראלים נסעו לטיולים כאלה. הפירמידות מרשימות, מקדשי אבו סימבל מדהימים, אולם הייתי צריכה לחפור בשכבות הזיכרון כדי ליצור לעצמי תמונה מטושטשת שלהם. אני זוכרת שהתרשמתי עמוקות מהציורים המרהיבים בקברי המלכים ומהעמודים האדירים במקדשים. אבל את האנשים שפגשנו אני זוכרת יותר מכל האוצרות ההיסטוריים האלה.
באחד הימים רצינו לבקר במוזיאון הטבע בקהיר. חיפשנו את המוזיאון ולא מצאנו, עד שנחלץ לעזרתנו אדם. אני כבר לא זוכרת אם מישהו מאיתנו פנה אליו או שהוא עצר מרצונו. בכל אופן הוא אמר שהמוזיאון רחוק והציע שיקח אותנו במכוניתו לשם. המוזיאון אכן נמצא בפרבר נינוח ועשיר של קהיר, השונה מאוד מהמרכז ההומה שלה. האיש מתגורר שם. בנסיעה הוא סיפר שהיה בעבר קצין בצבא המצרי והוא נפל בשבי ישראל במלחמת ששת הימים. בשבי בישראל הוא זכה לסיור שערכו לקצינים השבויים, ובו הוא ראה רפתות מתקדמות בקיבוצים בעמק יזרעאל.
מערכת הסאבוויי העמוסה בעולם
מפגש כזה כמו שזכינו לו במצרים הוא חד-פעמי, אבל אני מתבוננת גם על מפגשים אחרים בפליאה. בבייג'ין מתגוררים 23 מיליון בני אדם. מערכת הסאבווי שלה רוחשת כמו כוורת דבורים בבוקר ולפנות ערב ולפעמים כל היום.
בתערוכת אמנות בנושא תנועה במתחם האמנות 798 בבייג'ין, מקום ששווה פוסט בפני עצמו, היתה עבודה שהראתה את תנועת הרכבות הנוסעות בו זמנית ברשת המנהרות שמתחת לפני האדמה. זה נראה כמו מערך של שיירות נמלים הנעות במחילות לכל הכיוונים.
בתחנות הסאבוויי של בייג'ין אין כיסאות לישיבה, כי רכבת יוצאת ורכבת נכנסת, כך כל היום ובכל הקווים. אין דרך אחרת לנייד את המיליונים ממקום למקום.
בין המיליונים האלה החיים בעיר או חולפים בה, כמוני, הצטלבה דרכי באחד הימים בדרכם של שני צעירים. וכך זה קרה:
המסע לבייג'ין
בסוף אוקטובר האחרון נחתתי בשעת בוקר מוקדמת בשדה התעופה של בייג'ין ונסעתי במונית לגסטהאוס – Sitting on the city walls courtyard house – במרכז העיר, בלב אזור החוטונגים, מצפון לגבעת הפחם ולעיר האסורה.
החוטונגים הם השכונות העתיקות של בייג'ין. הבנייה בהם נמוכה, הסמטאות צרות, הצבע השולט בהם הוא אפור, והחיים בהם מתקיימים במידה רבה גם מחוץ לבתים, במרחב המשותף. כביסה תלויה, אופניים, מריצות וטוסטוסים, אנשים האוכלים בפתחי הבתים, החצרות המבצבצות מאחורי הכניסות, פה ושם כלוב ציפורים ובו ציפור אחת והרבה כלי חרסינה קטנים, מבני שירותים שכונתיים וסבך של חוטי חשמל – אלה המראות השולטים בחוטונג. כיום בייג'ין היא עיר מודרנית והחוטונגים נותרו רק במרכזה. הזמנתי חדר לשבוע לי ולאחותי בגסטהאוס הזה שבלב החוטונג. כל אחת מאיתנו הגיעה ממקום אחר, וקבענו להיפגש בגסטהאוס.
הגסטהאוס של ריק ורחל
את הגסטהאוס בחרתי בזכות השילוב שבין המיקום, המחיר, חוות הדעת והעיצוב הסיני המסורתי היפהפה. כשהגעתי פגשתי את אחותי שכבר חיכתה לי שם, וזו היתה שמחה גדולה. באווירת האושר של אותו הרגע, הג'ט לג איחר להגיע וישבנו שתינו במרכז החצר לכוס תה וארוחת בוקר אנגלית.
הגסטהאוס של ריק ורחל, ככה קראתי לו, כי זה שם ידידותי יותר מהשם הארוך הרשמי, בנוי סביב החצר היפהפייה שקטע ממנה רואים בתמונה. זוהי חצר חוטונג מקורית, אשר שימשה בעבר בעלי מלאכה שהתגוררו סביבה. ריק ורחל הם סינים, מקומיים, ולא זרים כפי שניתן להסיק מהשם. אנשים בסין שבאים במגע עם מערביים נוהגים לאמץ לעצמם שמות מערביים כדי להקל על התקשורת.
החיים בחצר
החצר כמובן שופצה בעת שהוסבה ליעודה החדש. יש בה כמה פינות ישיבה. היא מקורה ומחוממת בטמפרטורה קבועה של 23 מעלות. מהחדר שלנו יכולנו לצאת לחצר בגרביים, ללא נעליים, ולהעביר בה בוקר או ערב. החדר קטן וחביב, והמיטות נוחות. הטוש במקלחת מתיז לכל הכיוונים, ככל הנראה בהתאם לסטנדרטים של גסטהאוס בסין, אבל היינו מאושרות ולא התלוננו, ובכל מקרה, לא זה הנושא המרכזי של הפוסט הזה.
הכל מתנהל בחצר הסגורה והמקורה. ארוחות בוקר וערב מוגשות שם בהזמנה ובתשלום נוסף שמשולם מייד במקום. ריק מאוד חביב ועונה תמיד בחיוך. רחל קצת קשוחה. אני מזמינה תה אשכולית בשבילי ותה עם ג'ינג'ר ודבש לאחותי. 30 יואן, היא אומרת ללא חיוך וללא מצמוץ בעין. אבל היא עניינית, נותנת שירות ואפילו מתנצלת אם לא היתה פנויה לרגע.
לבד בחצר של ריק ורחל
הקבלה נמצאת בחצר. ריק ישן על ספה בחצר כדי שיוכל לקבל את האורחים שמגיעים בלילה משדה התעופה. זה הזכיר לי את אורח החיים של סבא וסבתא שלי שניהלו במשך שנים פנסיון, ובקיץ היו עוברים לגור במחסן בחצר כי סלון הבית שלהם שימש כחדר אוכל לאורחים.
בחצר של ריק ורחל שומרים על המזוודות לפני שעת הצ'ק אין או אחרי שעת הצ'ק אאוט. יש שם מכונות שתייה ושם מתבצעות כל הבקשות של האורחים: הזמנת שירותים כמו טיולים, סיורים, מופעים, מונית לשדה התעופה או שרות כביסה.
בדרך כלל ישבנו עם עצמנו. אנחנו, שתינו, מופנמות למדי. רוב האורחים היו דוברי אנגלית וכמה מהם התחברו זה לזה באופן טבעי. אנשים יושבים עם ספר או עם הטלפון החכם שלהם ומתכנסים אל תוך עולמם. אבל באותו בוקר שבו הגעתי לחצר של ריק ורחל קרה משהו אחר.
עולם מעורבב
מהחדר הסמוך לשולחננו הגיח אל החצר בחור צעיר, חייך והתיישב לידינו. הבחור הידידותי שאל מאיפה אנחנו ומיד תיקן את עצמו, "רגע, רגע, אל תגידו. אני רוצה לנחש". אבל הוא התקשה לנחש ושאל באיזה אות הארץ שלנו מתחילה. גם זה לא עזר. אמרתי לו ש-Italy מתחילה ב-I, ולרגע אורו עיניו, אבל נאלצתי לאכזב אותו שאנחנו לא איטלקיות. סתם השתעשעתי על חשבונו. הרמז הבא היה שאנחנו מהמזרח התיכון. כאן הוא כבר הסתבך לגמרי. בדיוק ברגע המכריע, כשגילינו לו סופסוף שאנחנו מישראל, יצא מהחדר חברו והצטרף אלינו.
עכשיו התבהרה התמונה: החבר הוותיק שלנו, שהכרנו לפני חמש דקות, הוא מבנגלדש והוא חי היום במונטריאול, בקנדה. החבר שלו מהעיר פיום במצרים והוא חי היום בסינגפור. עולם מעורבב. לשניהם יש אנגלית מצוינת, הלוואי עלינו.
שוחחנו עם הבחור המצרי. פתאום חברנו הוותיק והדברן השתתק והקשיב לשיחה. יש לנו נושא משותף עם ידידנו החדש ממצרים. אנחנו מאותו אזור. זר לא יבין. הוא שאל אם אנחנו מכירות את דהב. הוא נסע לשם לחופשה עם חברים לא מזמן. בטח, אמרנו לו וסיפרנו על חופשות ילדותנו בנואייבה, בראס בורקה, בדהב ובשארם א' שייח. היתה שם עיר ישראלית – אופירה. אתה זוכר? אופס, שאלה טיפשית. איך יזכור? הוא בגיל של הבנות שלנו.
פגישה בגיהנום
שאלנו על הקשר עם המשפחות. הבחור מבנגלדש סיפר שאחותו באה לבקר אותו במונטריאול לא מזמן, והוא לקח אותה לכל מקום, גם למקומות שאמא שלהם בטח לא היתה מרשה כי היא יותר שמרנית. מה שלא רואים ולא יודעים אינו יכול להזיק, הוא אמר. אבל הוסיף שבטח אנחנו ניפגש בגיהנום כי אנחנו לא ממשיכים את אורח החיים של ההורים. מה הוא יודע עלינו בעניין הזה? אפילו לא שאל. אבל הוא הרגיש שיש לנו משהו משותף וצירף גם אותנו לגיהנום שלו.
סיימנו לכרסם את הטוסטים שלנו עם החביתה, הפרשנות של ריק ורחל לארוחה אנגלית. אמרנו שלום ויצאנו לעיר. למחרת בבוקר ראינו את הצעיר מבנגלדש עושה צ'ק אאוט. הוא אמר שהוא הולך לראות את העיר האסורה ואחר כך הוא נוסע לשדה התעופה. יש לו כרטיס למיאנמר. אז אולי נתראה בעיר האסורה, אמרתי לו. גם אנחנו הולכות לשם היום. ואם לא אז ניפגש בגיהנום. הוא צחק. אנחנו בקושי מכירים. אפילו את שמו אני לא זוכרת, אבל כבר יש לנו הומור משותף. חברו הצטרף אליו ושניהם יצאו מהגסטהאוס.
רגע קצרצר וחולף
זה סיפור קטן ולא חשוב כל כך שקרה בחצר של ריק ורחל בבייג'ין; פגישה עם צעיר מבנגלדש בעולם הגדול, שחשב שהשתחרר מנטל המטען שהוא סוחב מהבית, אבל המשא הזה ממשיך ללכת אתו; נס קטן של מפגש אנושי בעיר שחיים בה 23 מיליון אנשים; רגע קצרצר וחולף של הצצה הדדית לחיים של אחרים. זה מסוג הסיפורים שקורים לפעמים במקומות אירוח כאלה שהם פחות מעונבים.
לגסטהאוס הולכים לרוב כדי לחסוך כסף אבל גם כדי לחוות תיירות פחות מעונבת. ואם שאלתם, חווית החוטונגים מרתקת ושמחנו להתגורר במשך שבוע בחוטונג.
"סיטינג און דה סיטי וולז גסטהאוס" הוא לא גסטהאוס מושלם ולא מפנק אבל הוא מיוחד, מקום עם אווירה. הוא מופיע בלונלי פלנט ומקבל ציונים גבוהים באופן יחסי בטריפאדוויזור ובכל אתרי המלונות. הוא קרוב לגבעת הפחם (Jingshan Park) המשקיפה על העיר האסורה ונמצא במרחק הליכה מפארק Beihai העתיק והיפה השוכן במרכזו של אגם. מהגסטהאוס של ריק ורחל קל לצאת בערב אל אזור הבילויים של אגם Hou Hai ובו טיילת יפהפייה עם המון ברים ומסעדות, וכן לבלות במדררחוב הבילויים המשופץ והמעוצב – Nanlouguxiang, הסמוך למגדלי התוף והפעמון. זה אזור נהדר להכיר את בייג'ין של אז ועכשיו, תערובת של מסורת וחיים מודרניים.
הגסטהאוס של ריק ורחל
אתרים אטרקטיביים בקרבת הגסטהאוס
חוטונג Nanlouguxiang והרחוב המשופץ שבמרכזו
המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית
רחוב הקניות Wangfujing ושוק האוכל הסמוך
העיר האסורה במרחק הליכה סביר ואפילו כיכר טיאנמן
הסאבוויי של בייג'ין
תיירות לא מעונבת
בייג'ין היא עיר מרתקת עם אתרי מורשת נפלאים ומקומות עדכניים ואפנתיים. החוטונגים שעברו הרס קיצוני בעבר עוברים כיום תהליך של שימור והתחדשות. יש הרבה אזורי בילוי לצאת אליהם ופינות עם יופי גדול. מערכת הסאבוויי מצוינת, זולה, נוחה לתיירים ומשולטת היטב באנגלית. לא קשה להסתדר בעיר וגם הנסיעה בסאבוויי אינה מפחידה כמו שזה נראה בסרטון למעלה. סיפורים נוספים עם המלצות וטיפים אעלה בקרוב.
לסיום – עוד שתי תמונות לא מעונבות מאזורי החוטונגים של מרכז בייג'ין
בייג'ין היא יעד תיירות נפלא. מוזמנים להירשם לקראת "סיפורי בייג'ין" הבאים.
נסים ונפלאות בעולם הבלוגינג
הפוסט הזה נכתב במסגרת יזמה של בלוגריות לכבוד חג החנוכה. לסיפורי נסים ונפלאות נוספים קראו בפוסטים של חברותי:
אל הפוסט של ליען – בדרכים – מתוך הבלוג בדרכים
אל הפוסט של יפעת – על נסים ונפלאות וגם על מסלול הליכה ליד סאלפלדן שבזלצבורגלנד, אוסטריה – מתוך הבלוג גלויה
אל הפוסט של מיכל – נסים ונפלאות בנוסח אנגלי – מתוך הבלוג רואה עולם
אל הפוסט של נועה – נוף ואמנות בהימליה ההודית – מתוך הבלוג ArTerminal
אל הפוסט של מלי – טוב למות בעד אוכל רחוב הודי – מתוך הבלוג טוריסטית
לא רחוק מסין, בקבוצת איים, שוכנת ארץ השמש העולה. רוצים לקרוא?
ואם אתם רוצים לטייל בסין עצמה – הנה מידע מועיל:
בלוגריות כותבות על סין
מפת המחוזות של סין וסקירה על האפשרויות, מתוך הבלוג של כרמל קמין – מסוף כרמלית
תשכחו משנחאי ובייג'ין (המלצות על אתרים מופלאים), מתוך הבלוג של כרמל קמין
מסע כשר בארץ הדרקון הקסומה, מתוך הבלוג של עדי וייץ – מטיילים בכיפה
שלל פוסטים על הונג קונג, מתוך הבלוג של משפחת אפק – אפקים מטיילים
אתרים מומלצים
באופן טבעי אני בעד הבלוגרים הכותבים מנקודת מבטם האישית, ובכל זאת יש אתרים שווים במיוחד עם מידע על סין שכדאי להכיר.
טרוול ציינה, אתר/בלוג של חבורת מומחים המכירים היטב את סין.
הכל על סין, מתוך האתר של אוהד ואדוה שקד
ספרים נהדרים שקראתי על סין ואני ממליצה עליהם
בלזק והתופרת הסינית הקטנה, מאת דאי סיג'י
הספה הנודדות של מר מואו, מאת דאי סיג'י
עץ המשי, מאת ג'יאנג שיאליאנג
האדמה הטובה, מאת פרל ס. בק, קלאסיקה של כל הזמנים
אני מחפשת את המפגשים האישיים האלה בטיולים שלי. אני משתדלת לבחור את מקומות הלינה שלי כך שיאפשרו פגישה עם עדו אנשים " אכסניות וגסטהאוסים הם בהחלט בראש הרשימה. בצימרים אני משתדלת לפטפט עם בעלי הצימר . לפעמים אף נוצרים קשרים שנמשכים לאורך שנים. בסופו של דבר את המפגשים האלה זוכרים לאורך שנים. הרבה יותר מאשר עוד אתר.
מיזם ניסים ונפלאות נהדר יצא לכן בלוגריות יקרות.
תודה רבה, ינינה יקרה. אני מכירה את האהבה הזאת שלך ויש לי הרגשה שאת הרבה יותר פתוחה ממני. את הגסטהאוסים והמקומות המשדרים פשטות אני אוהבת מכל הבחינות. בקטע של המפגשים – אצלי זה בגדר נס 🙂