לבלוגרים חשוב במיוחד לשמור על סגנון הכתיבה האישי ועל האותנטיות. הדבר הטוב והנכון ביותר הוא לכתוב כמו שטבעי ונח לנו, אבל לא כל טעות היא חיננית, וניסוח מסורבל מקשה על הקריאה. תמיד טוב לדעת עוד בכל התחומים. אפשר לשמור על ההומור, ובכלל זה על ביטויים לא תקניים, אבל יש כלים שכדאי ללמוד. ברגעים של התלבטות הידע לפעמים צף למעלה ועוזר לפתור בעיות.
לפני הטיפים אציין, שיש סוגיות בשפה שהן בכלל עניין ערכי לא פחות מלשוני, כמו סוגיית הזכר-נקבה. אני החלטתי להשתמש בלשון זכר מפני שבקהל שלי יש גם גברים ומפני שאני לוקה בשמרנות אבל חושבת שהאלטרנטיבה מאוד לגיטימית. מה שחשוב בכתיבה זה לשמור על העקביות, והנה – זהו טיפ בפני עצמו.
גייסתי לנושא הזה את פול קלה, אמן שאני כל כך אוהבת. הוא עזר לי מאוד. למעשה גם הוא עסק בתחביר – התחביר של עולם הציור.
טיפ ראשון – לכתוב משפטים
זה נשמע אולי מצחיק, אבל קורה לפעמים שכותבים רצף די ארוך של מילים שאין לו משמעות. לפעמים הוא נראה אפילו מורכב, ועדיין הוא איננו משפט.
למשל, הצירוף הבא אינו משפט:
קשתות הגשר האציליות שנצבעו באור הדמדומים.
מה קרה לקשתות האציליות האלה שנצבעו באור הדמדומים? אנחנו לא יודעים כלום. התיאור הזה יצר ציפייה, שאין לה מענה. אותי זה משאיר ממש בלי אוויר. הבעיה נפתרת כשמסירים את מילת היחס "ש":
קשתות הגשר האציליות נצבעו באור הדמדומים.
קשתות הגשר נצבעו. זה העיקר במשפט. נותרה רק השאלה – האם זה מה שהתכוונו לומר?
כשהיינו בבי"ס לימדו אותנו שלמשפט יש נושא ונשוא. הצמד הזה הוא הלב של המשפט, המקס ומוריץ, ההנזל וגרטל, שבלעדיהם אין סיפור. לפני כמעט עשור למדתי עריכת לשון והתוודעתי אז לצמד המילים החלופי: "גרעין וחידוש". בעיני הוא ברור יותר ואני מציעה להשתמש בו לצורך הבדיקה. למה חשוב לזהות את המקס ומוריץ האלה? הגרעין לפעמים מתחבא בתוך ים של מילים, והוא הרי העיקר. אבל ככל שיהיה העיקר, בלי תוספת של משהו המחדש עליו, אין משפט ואין סיפור. זו רק כותרת.
טיפ שני
לשים לב לטעויות של זכר-נקבה. הטעויות האלה קורות בדרך כלל כשאיננו מזהים את הנושא העיקרי שאליו אנו מתייחסים. מכאן, זו סיבה נוספת לדעת לזהות את הנושא של המשפט.
דוגמה:
אבני הגשר נשחקו עם השנים וצבעם השתנה ללא הכר.
הטעות נובעת מכך שזיהיתי את הגשר כנושא המשפט ולא את האבנים. אבני הגשר הן נקבה. הגשר הוא זכר.
מכאן, המשפט התקין הוא: אבני הגשר נשחקו וצבען השתנה.
טיפ שלישי – לכתוב פשוט
אם הסתבכנו במשפט ארוך ומפותל, כמו סדרה של בבושקות זו בתוך זו או כמו אוסף של אבני פסיפס – עדיף לפרק אותו. כדאי לעצור ולחשוב. תמיד יש פתרונות.
סתם בשביל השעשוע המצאתי את המשפט הבא:
קשתות הגשר האציליות ידעו ימים טובים יותר, כשנשאו מעליהן את אמת המים העתיקה, שהובילה מים כל ימות השנה אל העיר הסמוכה, אשר היתה שוקקת חיים מצהלות האנשים, קולות האיזמל והפטיש מבית המלאכה הסמוך, צחוק הילדים ופרסות בעלי החיים, שהיו נשמעות בכיכרות מהבוקר ועד הלילה.
נראה מגוחך? זה משפט מסוג הבבושקות. כשמגיעים בסוף לפצפונת, מי בכלל זוכר את הרב סבתא שלה? אני מודה שזה קורה לי לפעמים. אני יודעת שזה קורה גם לאחרים.
טיפ רביעי – לנסח משפטים בדרך החיוב
רעיון המוצג באופן חיובי קל להבנה. משפטי שלילה גורמים לכאב ראש ומקשים על הקריאה. תחשבו על שיעורי המתמטיקה. להבין מה המשמעות של מינוס זה קשה, ולהבין מה התוצאה של מינוס כפול מינוס זה קשה כפליים. הניסיון להבין משפט שלילה גורם לנו לעשות חישובים כדי להבין את הכוונה.
דוגמה:
משפט שלילה: אין אדם שאינו פוחד לפעמים.
רגע. עכשיו אני צריכה לחשוב: הוא פוחד או לא פוחד? ניסוח חיובי יקל על ההבנה ויהיה מדויק יותר: כל אדם פוחד לפעמים
דוגמה נוספת:
משפט עם שלילה כפולה: אין הר שלא יורד בו שלג בחורף
משפט חיובי: בכל ההרים יורד שלג בחורף
לציור הזה פול קליי קרא "אגרטל פרחים". אני קוראת לו "תחביר".
הידעת?
אוקסימורון הוא צמד מילים שחלקיו הם דבר והיפוכו ולכן הוא אינו הגיוני. את זה רבים מאיתנו למדו בתיכון, אבל האם חשבת פעם שהביטוי "ביקורת בונה" אינו סביר? תמיד הוא נשמע לי רע וחשבתי שהוא לוקה בבנאליות. באחד מהשלבים הסטודנטיאליים שלי פגשתי מורה, אשת חינוך, שפתרה לי את הבעיה. ביקורת תמיד מנמיכה. היא תמיד קשה ומקטינה את הביטחון העצמי, גם כשהיא נאמרת מכוונה טובה.
המילה משוב מתאימה יותר, מעודנת יותר והרבה יותר מדויקת. הדוגמה הזאת של הביקורת הבונה משמשת לי תמיד מעין רמזור לעצור ולבדוק בכל פעם שאני מרגישה שלא דייקתי. האוזן שומעת את הזיופים. אם אתם חשים במשהו צורם או קצת חורק – שווה לעצור ולחשוב על פתרון מתאים ומדויק יותר.
סיפור אישי קצר
לפעמים, באמת רוצים להעביר מסר רב משמעי. הצייר פול קליי צייר את היצירה בתמונה שלפנינו בשנת 1938, כשנתיים לפני מותו, כשכבר היה חולה. באותה תקופה הוא כבר פוטר מעבודתו והוכרז על ידי הנאצים כאמן מנוון. קליי היה מדוכדך ועתידו היה לוט בערפל. עדיין הוא ניסה ליצור בציורו חדווה, אבל הקווים העבים השחורים העכירו את המשטח עם צבעי הפסטל המוארים. הוא קרא לציור בשם: "אי מר מתוק" – Insula Dulcamara.
כשלימדתי פעם אמנות הייתי נותנת לילדים סרט לקשור את העיניים ומחלקת להם קוביית שוקולד חלב וקוביית שוקולד מריר. אחר כך היינו מסתכלים על הציור המריר של פול קליי. בעיני, דווקא דקות ההבעה שלו היא זו שנוגעת בכל נימי הנפש. אפשר לחשוב על כך גם בהקשר של כתיבה.
עד כאן, בינתיים. איזה טיפים אתם הייתם מוסיפים? אני מזמינה אותכם להגיב ולהוסיף את הרעיונות שלכם, וכך נוכל ליצור רשימה מקיפה שתשרת אותנו. אפשר כמובן לפנות אלי גם במייל.
פסטיבלי תרבות וחגיגות פולקלור לאורך הקיץ באירופה – את כל המידע הזה תוכלו לקבל ממש עכשיו בהרשמה למייל, וכמובן גם בניוזלטר.
זיווה, תודה . נהניתי מהחיבור שעשית בין הטיפים לכתיבה ועבודות האמנות.
ממשיכה לעקוב,
עפרה פלמר
תודה רבה, עפרה. אני שמחה מאוד לשמוע.
פוסט חשוב שעוזר לקוראים לטייל בקלות בין המילים והשורות בלי להתבלבל או לברוח.
נהנת תמיד לגלות דרך הפוסטים עוד ועוד פרטים עליך… מורה לאומנות איזה כיף!
הייתי פעם 🙂
התרחקתי. עדיין מנחה חוגים.
המון תודה על המשוב.