הדס: לא רק אמא

אני זוכרת שאמא שלי נחשבה בצעירותה, לאישה יפה מאוד, וסנובית. אבל בעצם היא היתה ביישנית.

אני זוכרת שלאמא היו שדיים מאוד גדולים.

אני זוכרת שהחזיות שלה, גרמו לשדיים שלה, להראות עוד יותר גדולים וגם זקופים.

אני זוכרת שרציתי שיהיו לה שדיים קטנים, כמו לעפרה.

אני זוכרת שבילדותי הייתי עומדת למרגלותיה של אמא, ומושכת לה את החולצה כלפי מטה, בתקווה שהשדיים יקטנו.

אני זוכרת שבתשובה לשאלתה למה אני מושכת לה בחולצה, עניתי: ככה. כי אני רוצה שהחולצה תהיה יותר ארוכה.

אני זוכרת שהשדיים של סבתא שלי היו עוד יותר גדולים משל אימא.

אני זוכרת שסבתא נהגה להסתובב בבית שלה, בתחתונים וחזיה.

אני זוכרת שהחזיה של סבתא היתה ענקית, והיתה נקשרת בשרוכים ארוכים מאחורה.

אני זוכרת שתחתוני הטריקו של סבתא, היו גדולים וחופשיים, והגיעו לה עד הברכיים.

אני זוכרת שסבתא שלי היתה מגהצת את התחתונים והחזיות שלה, אחרי שכיבסה אותם.

אני זוכרת שסבתא נהגה לעמוד בחזיה ותחתונים, בכניסה לבית שלה בקריית חיים, ולתצפת על הרחוב ועל האנשים שהסתובבו בו.

אני זוכרת שאמא סיפרה לי, כמה היא התביישה בערום החלקי של סבתא, ואיך אנשים ברחוב יכלו לראות אותה עומדת בתחתונים וחזיה, בכניסה לבית שלה.

אני זוכרת שסבתא שלי מאוד מאוד אהבה אותי, גם כי הייתי נורא דומה לאמא.

אני זוכרת את הפעם הראשונה והכמעט היחידה ש"ראיתי לאבא שלי". 

אני זוכרת שזה היה כשישנתי בדירה הקטנה של ההורים, בשנים שפחדתי ממחבלים, מניחה שהייתי בכיתה ח', התעוררתי מוקדם בבוקר, הלכתי לבית שימוש, ובכניסה לדירה, שהיתה גם המטבחון, וגם הכניסה לשרוקלחת, אבא שלי ישב ערום על ספסל שבנה בעצמו, מתכונן ללבוש בגדי עבודה. 

אני זוכרת שלאבא שלי היו שני סוגי תחתונים. תחתוני עבודה אפורים, ותחתונים רגילים – תחתוני ערב לבנים.

אני זוכרת שאבא שלי היה מאוד נבוך בסיטואציה ההיא.

אני זוכרת שהפעם הבאה שראיתי את אבא שלי בערום, היתה כ- 13 שנים מאוחר יותר,  ימים אחדים לפני מותו, הוא היה בהכרה מעורפלת, והיה עניין עם "מתן שתן".

אני זוכרת שפעם, שאלתי את אבא שלי, איך באים ילדים לעולם, והוא ענה: "כשתגדלי, אמא תסביר לך". 

אני זוכרת שחינוך מיני קיבלנו בבי"ס יסודי, מ-אורה, המחנכת שלנו בכיתות ד'-ו',  אמא אגב, עד יום מותה, לא הסבירה לי איך באים ילדים לעולם.

אני זוכרת שאמא אף פעם לא דיברה איתי על אינטימיות, מיניות, ויחסי מין, למרות שהיתה אחות, וכולם באו לדבר איתה על הכל.

אני זוכרת את החזיה הראשונה שקיבלתי.

אני זוכרת שמאז נעורי התביישתי בגופי הערום, מאמא שלי, ובוודאי שמאבא שלי.

אני זוכרת שמדידת החזיה הראשונה היתה עם ציפורה, מחסנאית הבגדים, ולא עם אמא. גם מציפורה התביישתי.

אני זוכרת שכל אחת, שהגיע זמנה לקבל חזיה, קיבלה מהקיבוץ שלוש חזיות בוקר – משומשות, שעברו מנשים אחרות, וחזיה אחת חדשה – לשבת וחג.

אני זוכרת את החזיה הסינטטית הראשונה שקיבלתי, בלי תפרים, כי עד אז החזיות היו מבד כותנה, והיו להם תפרים ב – cup.

אני זוכרת שהכובסות, ומקפלות הכביסה ידעו "מי קיבלה חזיה", כי החזיות כובסו במכבסה של הקיבוץ, בתוך "שקית גרביים" עם חורים, והן ראו וידעו הכל, ושיתפו במידע את חברותיהן.

אני זוכרת שהן גם ידעו "מי קיבלה וסת", כי באותם ימים עוד לא השתמשנו בטמפונים, אלא בצמר גפן, וכדי שהצמר גפן,  לא יברח מהתחתונים, היינו לובשות מעל התחתון, תחתון אלסטי שיחזיק את הצמר גפן, מה שהיום נקרא מחטב. גם התחתון האלסטי נשלח למכבסה בשקית מחוררת.

אני זוכרת כמה חשופות לציבור היינו, בהתבגרות שלנו. וכמה מעט פרטיות היתה לנו.

אני זוכרת שהמקום הפרטי היחיד שהיה לכל אחד ואחת מאיתנו, בבית ההורים, היה מגירת עץ קטנה.

אני זוכרת שהמקום הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו, בבית הילדים, החל מכיתה א', היה ארונית קטנה, עם מגירה. קשה להגיד שכיבדנו את הפרטיות של עצמנו.

אני זוכרת שעד כיתה א', לא היה לנו מקום פרטי בבית הילדים, למעט מגירת הציורים בגן.

אני זוכרת שכן היו לכל אחד מגבת משלו.ה, ובגדים שהיו מסומנים בשם שלנו, והיו רק שלנו.

אני זוכרת שתחתונים פרטיים היו לנו רק מכיתה ד', שזו גם השנה בה התחלנו להתבייש מהבנים, כי לכיתה הצטרפה ענבר, שהיתה חדשה, והתביישה מהבנים. האמת היא שלא באמת התביישנו, ועד כיתה ו' אלו מאיתנו שעדיין לא צימחו שדיים ושיער ערווה, המשיכו להתקלח ביחד עם הבנים.

לקראת כיתה ז' עברנו לבית ילדים עם חדרים נפרדים לבנים ולבנות, ומקלחות נפרדות.

אני יודעת שעד היום אינטימיות זוגית מבלבלת אותי, והעובדה שאני פתוחה ומדברת בקלות יחסית, על הכל, לא מוכיחה שאני בנוייה וכשירה לאינטימיות מתמשכת עם  גבר אחד