בין המולת הקיץ לימים של שקט, ובין "בלוג דיי" (כן, כן, יש יום כזה) לשנה חדשה בחרתי לספר על כמה בלוגריות, שותפות למסע, מנקודת המבט שלי. הז'אנר שבו אני עוסקת, הטרוול-בלוגס, צמח מאוד השנה. מספר כותבי העברית וגם ישראלים שפתחו בלוג באנגלית גדל במכפלות. זה משמח אותי כי זה מפרה מאוד, ובנוסף גם מעורר תקווה שנהיה מוכרים יותר ונהפוך לחלק בלתי נפרד מענף התיירות.
בחרתי בפינצטה, בין כל הבלוגים הנהדרים, בלוגריות שהייתי רוצה להגיד להן מילה טובה, אבל דרך הכתיבה עליהן הרגשתי שאני מבהירה לעצמי דברים ומנסחת את עצמי מחדש. ומה גיליתי? שאני אוהבת סיפורים. מצחיק שהייתי צריכה לבקר בקנים של אחרים כדי לחזור אל עצמי. מה, לא ידעתי?
אז תודה לכל הבלוגריות שנתנו לי השראה, שבתוך הבלוגים שלהן צללתי השבוע כדי לכתוב עליהן ועלי.
מילים שנוגעות, דיוק ואמת
אחד הדברים שמצאו חן בעיני בבלוג שבילים של חוה זוק, הוא הדיוק במילים. ואולי זה לא הדיוק אלא משהו בה שהיה יכול להיות גם אני. חוה כותבת באודות:
אני אופטימית וסקרנית, משתדלת להיות קשובה ללב וצועדת עם האמת הפנימית שלי.
גם בקריאת המשפט הבא שכתבה אני מזדהה עם כל אות ופסיק:
אני אוהבת לצאת לגלות מקומות חדשים, לפגוש אנשים חדשים ולהרחיב את הגבולות של עצמי. כל פעם לומדת מחדש כמה העולם רחב ומגוון וכל מה שצריך זה רק לאפשר.
אני חושבת לעצמי: כמה הרבה המשפט הזה מכיל, ואיזה דיוק במילים.
חווה מספרת על טיוליה בארץ ובעולם . היא מסבירה איך להגיע ודברים שחשוב לדעת, אבל תיאור החוויה, אם זה ההוד של המדבר או הקרבה לבעלי החיים בחוות העזים הוא מה שכבש לי את הלב. אני מרגישה בתיאורים שלה את האמת הפנימית הזאת, שהיא הזכירה באודות. אז הנה שוב קישור לבלוג:
שבילים; חוה זוק
לספר מתוך שכנוע פנימי עמוק, אהבה גדולה והתלהבות אינסופית
כשאני קוראת בכאן שם ובכל מקום של טובה מאיו בא לי שגם לי תהיה איזה עיר שהיא כאילו שלי, שביקרתי בה המון פעמים עוד משנות השמונים. איזה כיף זה לגלגל על הלשון את שנות השמונים אני אז לא חלמתי אפילו על מטוס. אילו היתה לי עיר שראיתי אותה בכל העונות, ראיתי אותה משתנה מול עיני לאורך כמה עשורים, ואני יכולה לפטפט עליה בקלילות…
אם אתם נוסעים לניו יורק ברור שכדאי לכם לקרוא את הבלוג מתחילתו ועד סופו, ואם אתם פשוט רוצים לספוג אווירה ניו-יורקית, גם לכם כדאי. האהבה של טובה מורגשת בכל מילה. דרך מסך המחשב שלי אני רואה את העיניים הנוצצות שלה וההתלהבות שבהן היא כותבת על עיר העירים ומספרת על פינות חמד, תערוכות, מיזם חדש, מעניין ושנוי במחלוקת ועוד ועוד.
כאן שם ובכל מקום, טובה מאיו
סיפור בתוך סיפור
הייתי בחו"ל כשנועה בר-נס כתבה לי שהיא לומדת בקורס קיץ של יונית צוק, ויונית סיפרה לה עלי כי שתינו כותבות גם על טיולים וגם על אסתטיקה ועל אמנות. ראשית, החיבורים האלה שיונית יוצרת ועוזרת להם לקרות מרגשים בפני עצמם, ואני מאוד מודה על כך ליונית. שנית, החיבור בין שני הנושאים האלה באמת אהוב עלי. הצצה ראשונה לבלוג ArTerminal עשיתי כבר מרחוק, ומיד ידעתי שהבלוג של נועה הוא ממש כלבבי.
אבל נועה כותבת יפה גם מעבר לזה. היות שבעוד פחות מחודשיים אהיה בבייג'ין, פתחתי את הבלוג שלה בקטגטוריה "סין", לראות מה היא כותבת עליה. גיליתי שהטיול לסין היה לפני כעשור, ובפוסט שקראתי נועה מספרת לבת שלה את הסיפור של אבא ואמא בסין. וואו, איזה יופי של סיפור. הבת קצת נרדמה באמצע אבל אני נשביתי בתיאור בהומור, בכנות, באווירה הנוסטלגית ובתמונות הנהדרות. אני מצרפת שוב את הקישור לבלוג, והפעם ישירות על הפוסט המדובר.
ArTerminal – נועה בר-נס
אחת שיש לה סיפור
סיפור יכול להיות מבפנים החוצה, ואני מאמינה שבכל מקום אפשר ללקט סיפורים אם רק פוקחים את העיניים. אבל סיפור יכול לעלות גם מתוך התבוננות פנימה אל מה שקורה בתוכנו.
אחת שיש לה סיפור, והסיפור האישי שלה הוא הלב של הבלוג היא נירי שאול. נירי גילתה שהיא זקוקה מדי פעם לזמן איכות שלה עם עצמה, היא זקוקה לשקט ולהתמודדות לבד. ההתמודדות הזאת תורמת לה וממלאת אותה. את הניסיון הזה שלה היא החליטה לחלוק בבלוג אמא מטיילת לבד.
אני מכירה כמה אנשים שמטיילים לבד, אבל אולי הם ראו את הלבד הזה כמשהו כל כך טבעי שלא חשבו לספר עליו. גיבורי הסיפורים שלהם הם הטיולים עצמם, ואילו אצל נירי העניין המרכזי הוא החוויה הזאת של הלבד על כל המשתמע מכך. ובתוך הסיפור הגדול יש לנירי גם סיפורים נחמדים על חוויות קטנות וגדולות. אני מניחה כאן שוב קישור לבלוג, והפעם בסיפור על הגלגל הענק.
אמא מטיילת לבד, נירי שאול
סיפורים אינטימיים
סט צלחות קרמיקה. צלחות בלבד. צויר עליהן ציור של תרנגול והן הטלטלו במזוודה עד שהגיעו למטבח של יפעת פיירמן. דרך הסיפור הזה יפעת מספרת על טעמה האישי ועל סיפורו של כפר קרמיקאים שלם בדרום איטליה. אני מתה על גלויה, הבלוג של יפעת.
בעיני יפעת מחוללת פלאות בבלוג שלה ויוצרת חיבור מופלא בין הסיפור האישי שלה לנקודת המבט הרחבה. יפעת מספרת על עצמה אבל אף פעם לא רק על עצמה ומוליכה אותנו מהתחושות, החוויות או הזכרונות שלה אל ההתבוננות החוצה, ההתייחסות להקשר ההיסטורי, הסיפור של המקום או תיאור מסלול הטיול. לפעמים היא מוסיפה שיר לפוסט. הגלויות שלה הן מלאכת מחשבת. הנה הפוסט על סט הקרמיקה, אבל הוא אחד מרבים. תפשפשו בין הגלויות והסיפורים. אני מאוד ממליצה.
גלויה, יפעת פיירמן
סיפורים אנושיים
אני שואלת את עצמי עד כמה אנחנו, כבלוגרים, מנסים להביא לקוראים שלנו גם את הסביבה ואת התרבות שסביבנו. האם אנחנו מנסים להביא גם משהו מעולמם של האנשים שבינהם אנחנו מטיילים? האם אנחנו מנסים להתחבר, לקלף את השכבות החיצוניות, אפילו רק טיפה, ולראות מה יש מעבר? אני חושבת שאם יש בשורה שבלוגרים של טיולים יכולים להביא אולי היא כאן. זה אתגר. זה לא פשוט בכלל.
אזכיר כאן כמה פוסטים של בלוגריות ותיקות שמנסות לגעת גם בזה. חלקם לא חדשים, ויש בוודאי פוסטים מוצלחים שהם טריים יותר. ניסיתי פשוט להיזכר בפוסטים שנחרטו לי בלב.
ינינה זסלבסקי אפק תיארה בפוסט על פולין שיחות שהתפתחו במפגשים אקראיים עם צעירים לאורך הטיול. אחדים מהצעירים היו תיירים, אבל יש בפוסט הזה הרבה סקרנות לנקודת המבט של הזר. ובכלל, ינינה עושה מאמצים להביא לנו את ההתרשמות שלה מן התרבות המקומית, אם זה בתיאור הרחוב או המוזיאונים ונכסי התרבות.
פולין: מפגשים מהסוג האקראי מתוך אפקים מטיילים
אצל רוית חבשוש זה חלק מה-DNA של הבלוג. רוית היא אנתרופולוגית והדגש שלה הוא על המפגש בין התרבויות. כל כך יפה בעיני שהיא עושה את זה בגובה העיניים ולא מנקודת המבט הקרה והמרוחקת. הפוסט שבחרתי מתאר ביקור בכפר בסין, שאליו הגיעה כדי לפגוש רופא נודע המתמחה בעשבי מרפא. היא פוגשת בעיקר את בנו ואת אשתו, שעליה היא כותבת: היא משבט הנאשי ואני משבט חבשוש
לעולם לא מאוחר להתחיל, גם לא בגיל 93 מתוך מסע מופלא
רבקה קופלר ובן זוגה שהו במלון בצפון יוון פרק זמן ארוך יחסית. הם שוחחו עם בעלי המלון ורבקה ביקשה מהם רשות לשתף את קוראיה בדברים שהם מספרים. בין כל הדברים שסיפרה עליהם נחרט בלבי הקטע של הראיון שבו יורגוס ודמיטרה מספרים לרבקה עד כמה הם נעלבו כשכינו את היוונים בתקשורת "עצלנים".
אנחנו עובדים מאוד קשה, המון שעות ביום, אבל את הקפה שלנו אנחנו אוהבים לשתות בכיכר.
יורגוס ודמיטרה, מתוך אוספת אוצרות
אני לוקחת את המשפט הזה כמסר לעצמי – שלא אמהר לשפוט.
אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה של שמתי לב ולקבל עוד הרבה סיפורים, וּבְצִדָּם גם מידע.
זיוה, קודם כל תודה. כתבת נפלא גם על הבלוג שלי וגם על האחרים. רושמת לי בראש את האתגר שהצבת בנוגע לסובבים אותנו.
זיוה, שריגשת אותי ונצצו לי העיניים, מהנבחרת הנהדרת שבחרת לחגוג איתה ואני בינהם,
כבר סיפרתי לך כאן שם ובכל מקום.
שמתי לב באופן מיוחד, שראית לשבע בלוגריות בעיינים, בתבונה ורגישות שכ"כ אופיינים לך או בשמך השני "לשמתי לב "
שמחה על הקשר שלנו ותודה ענקית
טובה, אני חושבת שכבר כתבתי לך איפשהו שכל כך כיף לפרגן לך, כי אצלך שום דבר אינו מובן מאליו ואת מקבלת הכול בהמון ברכה והודיה. אני מקווה שנעשה בעתיד דברים ביחד. עוד נכונו לנו הרבה מפגשים לאורך הדרכים.