או: מה שגיליתי במסע הגראנד טור שלי בצפון איטליה
בימים האלה, כשפרי ההדר מחליף את פירות הקיץ על המדפים בסופרמרקט, נזכרתי בחממת ההדרים של העיירה לימונה (Limone sul Garda). הגעתי אל לימונה לפני כמה שנים בשייט בספינה באגם מכיוון ריבה דל גרדה, ואחרי חניית ביניים המשכתי למלצ'זינה (Malcesine) שבגדה שממול. זהו הקטע המרהיב ביותר של אגם גרדה. הייתי אז סטאז'רית בטיול משפחות, מועמדת להיות מדריכת טיולים.
למעלה ממאתיים שנה לפני, בשנת 1786, הפליג במסלול הזה הוגה הדעות גתה. היתה זו שעת בוקר והסירה שטה דרך חופיה של לימונה. גתה סיפר שהשמים היו קצת מעוננים אבל האגם היה רגוע, ולפתע צצו מבין הערפילים הגנים של לימונה, תלויים על המדרון התלול של ההר, וזה היה מחזה של שפע וחן.
כשהספינה שלנו התקרבה אל לימונה באמת ראינו מבנים מוזרים בנויים בטרסות על מדרון ההר התלול, אבל רק מעט ירק הציץ מהם. מה שראינו הם בעיקר עמודי אבן מסודרים בשורות שורות, ובשום אופן הם לא נראו כגנים תלויים
כנגד כוחות הטבע
לימונה אינה מקום טבעי לגידול פרי הדר, ובכל זאת במשך מאות שנים היא הצטיינה בחקלאות הזאת בעזרת חממות. עצי ההדר הובאו לאגם גרדה מליגוריה כבר במאה ה-13 על ידי הנזירים של המנזר ב-Gragnano.
המחשבה היתה שהמצוק של ההר, שבקטע הזה של האגם הוא תלול מאוד, יגן על העצים לפחות מצד אחד, ובזכות זה הם יוכלו לשרוד ולגדול. נעשו ניסיונות לגדל את העצים אולם ההצלחה והשגשוג הגיעו במאה ה-15 בעת שהרפובליקה של ונציה היתה בשיא כוחה. אזור זה של אגם גרדה היה בשליטתה של הרפובליקה, וזו בנתה תשתית של חממות לגידול פרי הדר מאות שנים לפני ההמצאה של יריעות הפלסטיק. לימונה היא הנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ שבה גידלו אי-פעם פרי הדר.
החממות נתמכו בעמודי אבן. בחורף הניחו על העמודים קורות עץ כבדות שסגרו את כל הפתחים, ובקיץ היו מסירים את הקורות והצמרות הירוקות היו מציצות בין עמודי האבן. אזור גידול ההדרים היה בין לימונה לבין Gargnano, האזור שבו מצוק ההר גבוה ומגן מהרוח.
מה ששלטון עם עצמה יכול לעשות
בשנים ההן ההגעה אל לימונה היתה אך ורק דרך האגם או דרך מעבר הררי קשה. לפני שהובאו לאזור עצי ההדר עסקו תושביה בגידול זיתים ובדייג והיו עניים למדי. האדמה באזור הזה של האגם דלה ומכילה בעיקר חצץ. היה צורך להביא אל החממות אדמה טובה יותר מהאזור הדרומי של האגם.
אני חושבת על בהמות המשא שנשאו שקי אדמה או גררו עגלות כבדות. האם הן חצו את ההר או שמא הובילו את האדמה בסירות? כדי להרים פרויקט בסדר גודל כזה יש צורך בממון וביכולות לוגיסטיות, ואת זה הרפובליקה של ונציה יכלה לעשות. וכך, באזור הפרה-אלפיני הזה, בטרסות הצרות, נוצר מיקרוקוסמוס שבו העצים לבלבו והניבו לימונים, תפוזים ואתרוגים.
ההגעה אל לימונה
למראה העיירה לימונה ההתרגשות בקבוצה שלנו היתה גדולה. זה היה ביום האחרון לטיול. כבר היינו בסרמיונה, בוונציה, בוורונה, בטרנטו ובמקומות נוספים שכולם מרהיבים. אבל לימונה שונה ויפהפייה.
לימונה היא היום עיירה מאוד תיירותית כמו עיירות רבות לאורך חופי האגם. אזור הנמל והרחובות הסמוכים לו מלאים במסעדות ובחנויות לתיירים, אולם כשמטפסים קצת בסמטאות הצרות והתלולות מגלים את העיירה השייכת לתושביה.
הדפס של סיגליות או הדפס של לימונים? זו השאלה
הקבוצה קיבלה בלימונה זמן חופשי ואני יצאתי לשוטט. כמו כל התיירים גם אני הצצתי בחלונות הראווה והתלבטתי אם לקנות כפפות מטבח עם הדפס של סיגליות או הדפס של לימונים, אבל ההתלבטות הקשה גרמה לי לוותר על הכפפות. נטשתי את השופינג והתחלתי לטפס בסמטאות התלולות.
מניסיוני בעיירות איטלקיות אחרות ידעתי שברגע שמתרחקים מעט מהמוקד התיירותי, מוצאים מיד את הרחובות השקטים והמעניינים. הסמטה המתעקלת לא אפשרה לראות מה יש במרחק, והמקסימום שניתן היה לראות הוא את העיקול הבא. וכך עליתי עוד ועוד בגובה, סקרנית לגלות מה יש מעבר לסיבוב.
בדרך ראיתי שיח בוגנוויליה סגול מטפס על קיר האבן, אשה מבוגרת מודדת נעל בחנות הנעליים וספר מטפל בתסרוקתה של אחת מנשות העיירה. מדי פעם נראה שלט אל Limonaia del Castel ועניין אותי לדעת במה מדובר. בכניסה לחלק מהבתים עומד אופנוע, מראה שגור באיטליה, ושקט מוחלט מסביב.
לימוניה דל קסטל
ואז הגעתי אל Limonaia del Castel – חממה פעילה המשומרת כאתר היסטורי-מוזיאלי. נפרדתי מאירו בודדים, סכום סמלי בלבד ביחס למה שמשלמים בעבור האטרקציות בדרום האגם, ואני בפנים.
הרפתקה של גילוי
החממה בנויה בקומות בתלילות על צלע ההר. בכל קומה – שורה אחת בלבד של עצים, מקסימום שתיים. גרמי מדרגות מובילים מקומה לקומה. הטיול בחממה הוא הרפתקה של גילוי: קומה ועוד קומה, כאן יש גומה גדולה סביב כל עץ, וכאן – היכן שגדלים העצים הצעירים, יש תמיכה של קורות עץ סביב העצים. זה נראה כאילו הטיפול הוא ממש אינדווידואלי. מערכת השקייה מתוחכמת של תעלות הבנויות לאורך הקירות מובילה מים לכל עץ ועץ.
והנוף, הו הנוף…
מה שהכי מרשים – מהחממה נשקף הנוף של גגות העיירה והאגם לרגליה.
בחזרה לנמל
שוטטתי בטרסות, השתהיתי בתצוגה שבאולם הכניסה לחממה, קראתי קצת הסברים וירדתי אל הנמל לנקודת המפגש עם הקבוצה. מפאת קוצר הזמן הלכתי באותה סמטה שבה הגעתי. זה לא זמן להתברברות. רק חסר שהסטאז'רית תאחר למפגש הקבוצה. עברתי דרך אותו שיח בוגנוויליה סגול המטפס על הקיר. הרגשתי שאני כבר נקשרת אל הפינה הזאת. תאורת הרחוב נדלקה, אבל הגעתי בזמן וחיכיתי עם המדריכה לחברי הקבוצה שהחלו להתאסף מחנויות התיירים. אחר כך עלינו לספינה ושטנו אל מלצ'זינה השוכנת בחוף שממול.
סוף עונת התפוזים
לאחר איחודה של איטליה במאה ה-19, עם פיתוח רשת התחבורה הארצית, ניתן היה להביא פרי הדר מכל מקום. גידול ההדרים בדרום המגף ובסיציליה הוא טבעי יותר מאשר באגם גרדה ולכן גם זול יותר. אין שם צורך להשביח את האדמה, להגן על העצים מהרוח הקרה וללטף כל עץ ועלה. תוצרת פרי ההדר של לימונה לא עמדה בתחרות. באזור החלו לפתח מקורות פרנסה חלופיים וביניהם יצור ניר, גידול תולעי משי וגם תעשיות של מגנזיום וסיד.
במלחמת העולם הראשונה ניטשו קרבות קשים סמוך ללימונה שהיתה עיירת ספר בגבול האימפריה האוסטרו-הונגרית. רבים מתושבי האזור ברחו מהקו הראשון של המלחמה, וכשחזרו היה עליהם להתחיל לבנות הכל מחדש.
ב-1931 נסלל סוף סוף כביש בשטח הקשה של ההר. הכביש גאל את לימונה מבדידותה וחיבר אותה עם היישובים הסמוכים אבל הוא היה גם המסמר האחרון בענפי הפרנסה הישנים של תושבי האזור. הסיבה לכך היתה שהכביש הביא עמו את התיירות, ומכאן והלאה כמעט כל מה שהיה לפני כן הפך בן רגע להיסטוריה. כך הגיעה "סוף עונת התפוזים" של לימונה.
צירוף מקרים או קארמה?
בצירוף מקרים מעורר פליאה נקראת העיירה בשם לימונה, כאילו מאז ומעולם נקשר גורלה עם לימונים. אבל לימונה היתה קיימת עוד לפני שהגיעו אליה הלימונים וגם שמה ניתן לה הרבה לפני כן. השם לימונה הופיע בגלגולים שונים (Limon, Limonum, Limono או Limone) כבר במאה העשירית. ככל הנראה מקור השם במילה הלטינית Limen שמשמעותה גבול או בשם Lima שמשמעותו נהר. לימונה היתה תמיד עיירת ספר, ואף היום היא יושבת בגבולם של מחוזות. ב-1863 נקבע שמה ל-Limone San Giovanni, ובשנת 1904 ניתן לה השם הנוכחי: Limone sul Garda, להבדיל מעיירה אחרת בשם לימונה הנמצאת בחבל פיאמונטה.
מורשת גדולה
לקראת ההגעה למלצ'זינה ניתן היה לראות את מטעי הזיתים המקיפים אותה סביב סביב על המדרון של ההר, שבגדה הזאת הוא קצת יותר מתון. גידול הזיתים מתקיים באזור עד היום. אני מאוד אוהבת לראות את המרקם החקלאי בתוך הנוף שיד האדם מעצבת.
לרפובליקה של ונציה היו הישגים אדירים. הפרויקט של העברת האדמה ובניית החממות הוא בעיני הישג מרשים לא פחות מהמונומנטים המפוארים. בשבילי הביקור בלימונה היה שילוב של נוף והיסטוריה וגם דמיון שעורר בי את ריח פריחת ההדרים באביב ואת הריח החמצמץ של הפרי המתקלף לאטו בימים של סתיו ותחילת החורף.
מה עוד אפשר לראות ולעשות בלימונה?
בלימונה יש מוזיאון קטן כמעט לכל אחד מהנושאים שהיו משמעותיים בהיסטוריה שלה ושהזכרתי בפוסט הזה:
חממת ההדרים – Limonaia del Castel
מוזיאון התיירות מתאר את האבולוציה שעבר האזור מאז שנסלל הכביש ההררי המקשר בין כל העיירות.
במפה המצורפת בקישור הזה ניתן לראות היכן יש בלימונה חנויות עם מוצרי שמן זית הגדל באזור
חממת הדרים נוספת ניתן לראות ב-Tignale, כמה קילומטרים דרומית ללימונה
האטרקציה החדשה – שביל אופניים צף
בלימונה נפתחה בעונת 2018 אטרקציה חדשה שהושקעו בה מיליוני אירו. סביב אגם גרדה יש שבילי אופניים רבים, ובקטע שבו יושבת לימונה לא ניתן היה ליצור שביל בגלל תוואי השטח הקשה. מה עשו? בנו "שביל צף", מעין גלריית עץ שהותקנה בגובה מעל למי האגם. השביל באורך שני קילומטרים. בחלקו הוא צמוד לכביש ובחלקו נפרד ממנו.
חלק מהשביל סובב האגם תלול ומתאים לרוכבים המקצועיים, אולם השביל בלימונה מתאים לכול. ניתן לשכור אופניים בנקודות השכרה ברחבי האגם ולהעלות אותם על הספינה ללימונה. בשנת 2021 צפוי להסתיים פרויקט שבילי האופניים של האזור, אבל כבר כעת יש מבחר אפשרויות גדול. בסוף הפוסט יש המלצה אחת שלי.
פרויקט שבילי האופניים נקרא Garda by bike, ובאיטלקית – La ciclopista del Garda
שביל האופניים הצף של לימונה: תמונות מרהיבות והסברים (באיטלקית) על תכנון השביל ובנייתו.
מוזמנים לצפות בסרט על שביל האופניים של לימונה.
מה עוד יש לעשות באזור?
הו… המון, וכתבו על כך הרבה. אני מציעה את הפוסטים של חברי הבלוגרים:
מגדל על האגם – מסלול בעיירה ריבה דל גרדה, מהבלוג "לטייל בין סיפורים" של עמירם צברי.
המטיילים בצפון איטליה – שימו לב שבבלוג של עמירם יש אינספור סיפורים ומידע על יעדים חשובים כמו ורונה וונציה, וגם אגם טנו, העיירה טרנטו, הכפר בורגטו ועוד. פשוט תצללו בבלוג וחפשו סיפורים מעניינים.
72 שעות באגם גרדה – טיול משפחתי לאיטליה, מתוך הבלוג "מטיילים בכיפה" של עדי וייץ.
שניים חומוס אחד ספגטי, הפקר'ס בגארדולומיטים, מתוך הבלוג של גיל פקר. גיל ומשפחתו טיילו בצפון אגם גרדה מבסיס בלימונה. פרט לכך שגיל מספר יפה וכותב בהומור, שימו לב מה הוא כותב על לימונה ועל יעד נוסף שאני רוצה לבקר בו בעתיד – אגם לדרו הנמצא לא רחוק. חוץ מיפי הטבע יש בו גם מוזיאון על מגורים לפני אלפי שנים באגם, מעין מוזיאון פתוח קטן.
צפון איטליה עם ילדים, מתוך הבלוג של נעמה עוזרי. בפוסט של נעמה רואים תמונות מהכביש החצוב בהר, זה שסיפרתי עליו בפוסט.
מסביב לאגם גרדה, מתוך הבלוג "לטייל עם נילי ומעיין", של נילי ומעיין אשכנזי
10 ימים בצפון איטליה, מסלול טיול חלק א' אגם גרדה, מתוך הבלוג של יערה גדרון מרגלית.
טיול כוכב בצפון איטליה, אגם גרדה, מתוך הבלוג "פספורט פליז" של ליטל שפיר. ליטל הוסיפה גם את הצד האתגרי.
אטרקציות מרכזיות באגם גרדה ועוד הרבה מידע על כל מה שצריך להכנת טיול באזור באתר "הכל על" של אוהד ואדוה שקד.
המלצה נוספת שלי על שביל אופניים נהדר
אחד מהקטעים של רשת השבילים שסיפרתי עליה נמצא מדרום לאגם, בין העיירה הדרומית Pasciera del Garda לבין מנטובה (Mantua). זהו שביל שטוח הבנוי בגובה אחיד והוא נח מאוד לרוכבים הלא מקצועיים. באותו טיול סטאז' בצפון איטליה ניצלתי חתיכת יום שהיתה מבחינתי מתה ויצאתי לשוטט בפשקיירה ולרכוב בשביל. המראות לאורך השביל אינם דרמטיים אך מאוד פסטורליים, ואני נהניתי מאוד וגם פגשתי שם משפחה נחמדה מישראל.
לפשקיירה יש רובע עתיק יפה שכמוהו יש לעוד הרבה עיירות, ויש בה מצודה. אבל מה שהכי יפה בעיני זה המקום שבו הנהר מינצ'ו יוצא מהאגם בדרכו דרומה. שביל האופניים מלווה את הנהר. שכרתי אופניים באחת החנויות בעיר ורכבתי כעשרה ק"מ (כלומר 20 הלוך ושוב). מי שיש לו יותר זמן יכול להגיע עד הכפר הציורי בורגטו.
קראתי את הפוסט שלך וחשבתי על כל אותן עיירות וכל אותם כפרים שהיה להם פעם קושי של ממש בכל הקשור לפרנסה. כמו לימונה שלך, שעשו שמיניות באוויר (בעצם באדמה…) רק כדי לגדל מטעים מהם יוכלו לסעוד ולהתפרנס. והנה חלפו השנים… והפרנסה מגיעה בסירות ובמטוסים, עם תיירים מרחבי העולם. מהיכרות עם מקומות בישראל שמתפרנסים מתיירות, אני יודעת שזה לא פשוט. ולצד ההנאה והרווח, המקום גם לאט לאט מאבד מאופייו המקורי, זה שמשך אליו את התיירים מלכתחילה….
נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט ואת מעללי הסטאז'רית (גם אני הייתי כזו וגם אני לבסוף פניתי לכיוון אחר…).
אני חושבת שההבדל בין תיירות בארץ לתיירות במקום כמו אגם גרדה הוא במאסות. כנראה הפרנסה שם קצת יותר מובטחת. אבל באמת הפער הבלתי נתפס בין עונות השנה מייצר אולי מתחים. מסכימה אתך שהתיירות משנה את אופי המקום. באיטליה מטיילים במקומות כל כך יפים והטיול ביחד עם ההמונים לפעמים יוצר תחושת מיאוס. ומצד אחר, כשזזים רחוב או כמה רחובות הצדה זה כאילו המקום חוזר לבעלות של תושביו. הרושם שלי הוא שבלימונה זה בולט במיוחד, אולי מפני שהעלייה הדרמטית קשה להרבה אנשים. גם בליגוריה, למשל, ראיתי שברגע שמטפסים כמה מדרגות במעלה ההר – שקט ושלווה. בעבר החיים היו קשים נורא אבל אולי זה מנקודת מבטנו? אין לי תשובות. ועל העבר שלך לא ידעתי, ליען. הפתעת אותי 🙂
פוסט נהדר ומרתק!
לא הייתי עדיין בלימונה, ותמיד חשבתי ששמה הגיע לה לה מעצי הלימון.
מעניין לקרוא על ההיסטוריה של המקום, ופעם ראשונה שאני קוראת על החממות המיוחדות האלה. עוד אתר מומלץ לביקור באזור.
תודה רבה, עדי. אני שמחה שחידשתי לך. גם אני הייתי בטוחה שהשם של העיירה קשור בלימונים. זה נשמע כל כך ברור שמוזר שזה לא כך.
זיוה היקרה
תודה על הפוסט המרענן… ממש "הרחתי" את לימונה.
תודה רבה, בתיה. אני שמחה מאוד לשמוע 🙂
תמיד נהנית לקרוא את הפוסטים שלך,
לא הכרתי את ההיסטוריה של לימונה, חידשת לי הרבה, כשהייתי באגם גרדה לפני כמה שנים דיי דילגתי עליה וחבל..
מצד שני תמיד טוב שיש סיבה לחזור. מאוד מעניין!
צודקת, ענבל. טוב שיש סיבה לחזור. וגם אם לא חוזרים הוא עדיין נכון המשפט הזה. אני בטוחה שהיית במקומות יפים אחרים באזור.