ב-6.11.17, בשעת אחר הצהרים, נחתתי ביחד עם אחותי בשדה התעופה קנסאי הסמוך לאוסקה. מיד עם היציאה משדה התעופה מיהרנו אל האלפים היפנים כדי להספיק לטייל בהם רגע לפני שיגיע החורף, האזור יתכסה בשלג ושמורות הטבע יסגרו. נסענו ברכבת לתחנת שין אוסקה (45 דקות) ואחריה ברכבת Thunder Bird – ציפור הרעם. כעבור שעתיים וחצי נסיעה נוספות הגענו לקנזאווה.
כשהגענו לגסטהאוס – Good Neighbors Hostel, הסמוך לתחנת הרכבת, כבר היתה שעת ערב די מאוחרת. חלצנו נעליים, נעלנו נעליים ויצאנו לחפש מסעדה. הפתעה ראשונה: אנחנו יושבות בתא פרטי במסעדה. התרגשות, וואטסאפים למשפחה עם תמונות (אינן ראויות למאכל ולכן חוסכת אותן מכם). אנחנו ביפן.
פסק זמן קצר לדבר על אופי הטיול:
הטיול שלנו התחיל שבוע קודם לכן בבייג'ין, וביפן עצמה טיילנו שלושה שבועות. חיפשנו את יפן המסורתית יותר, את האסתטיקה המיוחדת ואת השילוב שבין עיר, כפר, טבע ונוף. ציר הטיול התקיים בין האלפים להירושימה. אלה היו גבולות הגזרה. זהו ציר תיירות מאוד מקובל אבל נחשב לחלקי. הוא אינו כולל את טוקיו והיעדים שסביבה. אנחנו שתינו אוהבות לטייל לאט. גם כך הרגשתי לעתים הצפה של חוויות, ומראש חשבתי להשאיר פתח לביקור נוסף ביפן בעתיד.
התניידנו בתחבורה ציבורית ולנו בעיקר בגסטהאוסים. במהלך השבוע באלפים ישנו בשלושה גסטהאוסים: שלושה לילות בקנזאווה, שלושה לילות בטקיאמה ולילה אחד בעיירת הדואר מגומה שבעמק קיסו. פעמיים במהלך השבוע הזה שלחנו את המזוודות קדימה ליעד הבא ונותרנו ללילה או שניים עם תרמיל הגב בלבד.
בגסטהאוסים יש פעמים רבות אלמנטים מסורתיים כמו חלונות עם מסכי ניר, מחצלות טטמי ושינה על פוטון. בכניסה תמיד חולצים נעלים. התנאים מינימליים אבל הכל מאוד נעים, מסודר ונקי. לפי דעתי הגסטהאוסים הם דרך טובה לחוות כמה מהמסורות המקומיות בלי להתרושש.
הנדודים ותנאי הלינה המינימליים תרמו לחווית טיול אינטנסיבית, בוודאי למישהי כמוני שכבר מזמן עברה את גיל התרמילאות. אבל הרגשתי אושר מעצם העובדה שאני ביפן, והמגע עם נותני השירות היה חלק בלתי נפרד מהחוויה. יש משהו מאוד מיוחד בהוויה היומיומית של היפנים ובאופן שבו הם מתנהלים. זה שונה מכל מה שאנו מכירים. החוויה האנושית הפכה להיות עם הזמן יותר ויותר דומיננטית.
השילוב בין בייג'ין ליפן היה מוצלח למרות שסין ויפן שוות כל אחת הרבה יותר מחודש טיול. חוץ מהגיוון היה עוד משהו. חלק ניכר מהמסורות של יפן הגיע אליה מסין, והיה מעניין לראות את החוטים המקשרים האלה בין תרבויות שנראות לכאורה כל כך שונות, למשל את ציורי הטבע הנפלאים.
קנזאווה
בחזרה אל האלפים היפנים:
קנזאווה עיר מודרנית עם איים יפים של מסורת ושל שכונות נעימות. היא היתה התחנה הראשונה שלנו בטיול וכל דבר שחווינו בה היה הראשון. לראשונה חווינו את הרמזורים המצייצים בקול עדין, והיות שזו עיר מאוד שקטה קרה ששמענו ציוצי ציפורים משני רמזורים סמוכים, וביחד הם יצרו מקהלה של ציפורים.
העיר נמצאת מצפון לאלפים. ההרים מדרום, והים מצפון, במרחק לא רב, מה שאומר: המון דוכני סרטנים בשוק אומיצ'י. הם טריים מאוד, הם אפילו מתנועעים עדיין, רוקדים את ריקוד המוות שלהם. אני לא צמחונית אבל אימה נופלת עלי לנוכח המראה הזה.
בסופרמרקט שבתוך השוק בחרנו כמה מוצרים לפיקניק של צהרים. אני בחרתי מארז של סושי וממתק יפני ממולא. אחותי אינה אוהבת סושי והיא חיפשה משהו אחר שמוכר לה. קשה למצוא. זו שפה אחרת לחלוטין של אוכל.
בגן קנרוקו-אן המפורסם עצים שחים מעל למים וכלונסאות תומכות בהם שלא יתמוטטו. עלי השלכת משתקפים במי האגם ומתחת שוחים דגי זהב. עובדי הגן מנקים בעדינות את הטחב המכסה את האדמה, מצחצחים אותו. בפעם ראשונה אנחנו נתקלות בפדנטיות הזאת שלא תאמן. הגן יפה אבל אני לא מתרגשת כפי שציפיתי. המון מקלות סלפי חוסמים את הדרך שסביב האגם, ואולי סתם עוד לא נכנסתי למוד היפני.
המוזיאון לאמנות של המאה ה-21 זה שם שאני לא מפספסת. המבנה העגול בעל הקירות השקופים שעצי הגן משתקפים בהם בהחלט מרשים, מאוד אלגנטי, נקי ומינימליסטי. התעקשנו להיכנס למרות שרוב התערוכות היו בדיוק בהחלפה. סתם חוסר מזל. למעט שראינו לא התחברתי, אבל המבנה מעניין ושווה בעיני להיכנס.
אנחנו ברובע הסמוראים. מאחורי וילון בד מתחבאת חנות קרמיקה. צריך לחלוץ נעליים בכניסה. בחלק האחורי של החנות – חלון גדול הפונה אל גן. אפשר לשתות כאן קפה. אני מתחילה להתמסר ליופי. נכנסות לחצר של בית אחר. מאחורי שער מתגלה גן יפהפה. המסתורין הזה של ההפתעות בחצרות הבתים מהלך עלי קסם. יש כאן תיירים אבל זה עולם אחר מהסצנה שפגשנו בגן המפורסם.
בבית הסמוראי (שוב חולצות נעליים. גם דמי כניסה צריך לשלם) היופי של הבית ושל הגן מפעים ממש. הסמוראים הפכו בתקופת האדו (מאות 17, 18 ומחצית המאה ה-19) לשכבה פקידותית המתפרנסת ממסי החקלאים. החרב נותרה כסמל מעמד חיצוני בלבד. הם חיו ברווחה והיו המעמד היחיד ביפן שיכל להראות את הכסף שלו ולהביא אותו לידי ביטוי. חלק מהבתים השתמרו ומעניין לשוטט ביניהם.
קניון קורובה
אנחנו יוצאות ליום טיול בטבע. נחזור לקנזאווה בערב. נוסעות לראשונה בשינקנסן – הרכבת המהירה. זהו הקו לטוקיו אבל אנחנו יורדות כעבור כחצי שעה בתחנת שין קורובה. ממשיכות ברכבת מקומית הנוסעת במשך קרוב לשעה באזור כפרי. אני תוקעת את הפרצוף בחלון ומסתכלת על בתי הכפר הנמוכים, על גגות רעפי הקרמיקה השחורה ועל חלקות האורז הקטנות.
הטיול בקניון קורובה עצמו גם הוא ברכבת. זו רכבת ששימשה בעבר להעברת חומרי בנייה לסכר בנהר. אנחנו קונות כרטיס לקרון פתוח כי הכרטיסים לקרונות הסגורים נגמרו ואנחנו לא רוצות לחכות לרכבת הבאה. צעיף חם, כובע צמר על הראש, אני סוגרת את רוכסן המעיל הכי גבוה שאפשר. קר בנסיעה אבל אפשר לחיות עם זה. אילו היינו מגיעות לכאן שבועיים לאחר מכן בטח כבר היה קור מקפיא. היופי בלתי ניתן לתיאור. הוא באמת ייחודי מאוד. שעה ועשרים דקות נסיעה בתוך שלכת מרהיבה.
הקניון עמוק בנקודות רבות. המדרונות מיוערים ומנוקדים בירוק וכל גווני השלכת, מצהוב ועד אדום. מפלי מים יורדים מההרים. צבע הנהר תורכיז עמוק. והגשרים על הנהר – רק בשבילם הנסיעה הזאת כנראה שווה גם בתקופות אחרות של השנה. רק הקול במערכת הכריזה, המטרטר ללא הפסקה ביפנית בלבד, מפר את השקט ונשמע מיותר כל כך.
נסענו עד לתחנה האחרונה וירדנו במדרגות אל הנהר. יפנים חביבים ישבו סביב אמבטיה של מים חמים לטבילת הרגליים והזמינו אותנו להצטרף אליהם. איך מנגבים את הרגליים אחרי הכיף הזה? היפנים שולפים מהתרמיל מגבת קטנה. אנחנו מנגבות בטישו ואורזות בשקית בתרמילי הגב שלנו. לרוב אין בנמצא פחי אשפה ביפן. כל אחד אחראי לזבל שלו.
אחרי האמבט הלכנו ברגל, תחילה לכיוון אחד ואחר כך לאחר. קטעי ההליכה לא ארוכים. לאחותי שאוהבת ללכת זה היה קצת מעט. היא רצתה שנרד מהרכבת בדרך חזרה באחת התחנות ונתפוס גם שם איזה שביל הליכה, אבל התברר שלכל קטע יש לקנות כרטיס בנפרד ולנו כבר היה כרטיס לכל הקו. חוץ מזה, חשבון הזמן הראה שאולי כבר קצת מאוחר בשביל זה. החושך יורד מוקדם בנובמבר.
בכל אופן, כדאי לדעת שלקראת סוף הקו, קצת לפני התחנה שבה אנו ירדנו, יש תחנה שממנה אפשר להגיע בהליכה קצרה לריוקן (מלון מסורתי עם אונסן). לפי דעתי זה יכול להיות נחמד לשון שם לילה אחד בלב הטבע, באמצע שום מקום. רעיון למחשבה. גם העיירה Unazuki שבפתח הקניון (אותה עיירה שממנה יוצאת הרכבת אל תוך הקניון) היא עיירת אונסנים, אולם היא לא עיירה יפה בעיני.
נפרדנו מקנזאווה בערב באותה מסעדה שקיבלה את פנינו יומיים קודם לכן. הפעם הושיבו אותנו בחדר גדול יותר עם סועדים נוספים. מגישים שם סושי וסשימי (פרוסות דג טרי שלא בושל המוגש עם רוטב לטבילה) ומבחר גדול של מנות בשריות וצמחוניות. המנות קטנות ולכן ניתן לבחור כמה.
לא ראינו את כל מה שאפשר לראות בעיר. בערב הקודם הלכנו לרובע הגיישות ההיסטורי והוא היה שומם לחלוטין. בשעות היום כנראה יפה ומעניין להסתובב בו. אפשר בקלות לבלות בקנזאווה יותר מיום טיול אחד.
צ'ו-האצ'י – המסעדה האהובה עלינו בקנזאווה
קורונגי אונסן ריוקן – המלון והאונסן שבקניון קורובה
הכפרים ההיסטוריים אינוקורה ושירקאווה
היום אנו עוזבות את קנזאווה ועוברות לעיר האלפינית טקיאמה. את המזוודות שלחנו לטקיאמה כבר אתמול ואנו חופשיות לנצל את יום המעבר לטיול בכפרים ההיסטוריים היושבים בין ההרים. הכפרים נודעים בגגות הקש בעלי השיפוע החד הערוך לקליטת שלג רב. הם נקראים בשם "גאשו זקורי", שפירושו ידי המתפלל, מפני שהשילוב שבין שני לוחות הגג מזכיר ידיים השלובות לתפילה.
אל הכפרים מגיעים באוטובוס. אנחנו מתכננות לבקר בשני כפרים ולכן יוצאות מהגסטהאוס כבר בשעה 7.00. שוב נוסעות באותה רכבת שינקנסן מאתמול, הפעם תחנה אחת בלבד, יורדות ב-Shin Takaoka. משם המשכנו באוטובוס הנוסע אל הכפר שירקאווה-גו דרך אזור שנקרא גוקיאמה (Gokayama). כשהאוטובוס נכנס אל ההרים הנוף נהיה יפה כל כך. למדרונות – מראה מנומר של גווני שלכת, מים זורמים בשפע, עיירות וכפרים נראים בדרך. בשני כפרים באזור הזה – אינוקורה וסוגנומה – השתמרו הבתים עם גגות הקש. אנחנו יורדות עם עוד כמה תיירים באינוקורה ׁ(Ainokura). כל השאר ממשיכים לשירקאווה-גו, הכפר המפורסם מכולם. בהמשך היום גם אנחנו נגיע אליו.
בשני הכפרים שבהם ביקרנו – אינוקורה ושירקאווה – מתגוררים כיום מעט אנשים. ניתן לזהות בקלות את הבתים המאוכלסים: גינה קטנה או כמה עציצים בקדמת הבית, אופניים של ילדים, אפרסמונים תלויים לייבוש בחזית ולפעמים עומדים בצד גם כלים חקלאיים.
בשני הכפרים יש בתים שהוסבו למוזיאונים. לפי דעתי באינוקורה הקטן יש יותר מאשר בשירקאווה הגדול. נכנסנו לשני מוזיאונים אתנולוגיים באינוקורה, האחד בדגש על עבודות יד והאחד מתמקד באורחות החיים. ראינו איך הבית נראה מבפנים, איך כפתו את קורות העץ התומכות בגג הקש בדיוק כמו שכפתנו פעם סנדות במחנות הקיץ של תנועת הנוער. הגידול העיקרי של הכפר במשך שנים היה תולעי משי. בימות החורף היו מייצרים ניר וואשי. גידול האורז הגיע לאזור רק באמצע המאה העשרים. באחד הבתים באינוקורה התנסיתי בייצור ניר וואשי. התענוג עלה לי 600 ין (18.5 ש"ח) וקיבלתי את הניר שלי מגולגל ועטוף יפה. הוא הגיע ביחד אתי בשלום הביתה.
באחד המוזיאונים באינוקורה ראינו כלי נגינה עתיק משונה. הגברת במוזיאון הראתה לנו כיצד מנגנים בו אבל אנו לא הצלחנו לנגן כמוה. במסך במוזיאון רץ סרט ובו ריקוד ושירה מסורתיים. הרוקדים השתמשו בכלי הזה. איכשהו המראה הזה עבר לידי ולא נתתי לו תשומת לב, אבל כשחזרתי הביתה קראתי באתר האינטרנט של אזור גוקיאמה על השירים עתיקים ופתאום זה הזיז לי משהו בפנים. מסתבר שמסורת ענפה של שירים מהאזור השתמרה. שניים מהם – Kokiriko ו-Mugiya-bushi – נחשבים למורשת בעלת חשיבות לאומית והם ידועים מאוד. בחודש ספטמבר מתקיים פסטיבל למוזיקה העתיקה הזאת בעיר Nanto. הלוואי שהייתי יכולה להיות שם.
מסורת עתיקה מספרת שלוחמים מאחד השבטים שהפסידו בקרב נמלטו מהבירה אל אזור גוקיאמה. הם השתלבו בעבודה בחוות החקלאיות, ובזמן העבודה הקשה הם שרו את השירים האלה. השירים הביעו את כמיהתם לימים היפים בבירה שממנה ברחו.
שמעתי כמה גרסאות של הקוקיריקו ביוטיוב, נאמנות למקור או בעיבוד חדש יותר. בגרסה שאותה צירפתי כאן רואים את השימוש בכלי הנגינה המוזר שראינו במוזיאון. קוראים לו בִּינְזַסָרָה.
גרסה נוספת שמצאה חן בעיני, בעיבוד טיפה יותר מודרני, מצורפת כאן. כדאי לפתוח רמקולים ולהאזין.
אינוקורה יושב במיקום מרשים על כתף של הר. מים יורדים מההר ברעש ומתנקזים לתעלות מים. שאון המים הוא אחת מחוויות השהות באינוקורה. שירקאווה יושב בעמק בצד הנהר, והוא בהחלט מרשים ומאוד יפה.
בשני הכפרים מתקיימים עסקי מזכרות, אבל בעוד שבאינוקורה זה מתחיל ונגמר בחנות אחת, בשירקאווה הן בכמויות בלתי נגמרות. יש בשירקאווה יש גם המון דוכנים של אוכל רחוב, מסעדות, וכמובן תיירים לרוב. מאוד מתאים להגיע לשירקאווה בצהרים כשרעבים. אם לראות כפר אחד זה כנראה את שירקאווה. לא סתם כולם מגיעים אליו. אבל במחשבה נוספת אני לא בטוחה. למשל, את תרבות ניר הוואשי ניתן לראות באינוקורה בלבד. גם אני שזכיתי לראות את התהליך באחד מבתי הכפר, לא הספקתי לבקר במרכז לייצור וואשי שנמצא קצת מחוץ לכפר.
כפרי גוקיאמה ושירקאווה באתר japan-guide
כפרי גוקיאמה ושירקאווה באתר של אונסקו
האתר של חברת האוטובוסים באזור – Nohi Bus
על מסורת ייצור ניר הוואשי באזור גוקיאמה
קמיקוצ'י
היא היתה עסוקה בשלה. הוא עלה עליה שוב ושוב. היא הסתובבה והפליקה לא שתי סטירות. הוא התרחק טיפה וסובב את הגב. מישהו פה נעלב. היא הבינה את הרמז, פנתה אליו והחלה להעניק לו טיפול מלא, מראש ועד זנב.
דקות ארוכות עמדנו והבטנו בשני זוגות של קופי מקוק יפניים, ליד גשר מיוג'ין בשמורת קמיקוצ'י שבאלפים היפנים. והם היו עסוקים בשלהם כאילו כלום. התיירים לא מעניינים אותם כלל. מצדם שיביטו בכל הרגליהם האינטימיים, שיצלמו ושיהיו בריאים.
קופי המקוק אינם מסתובבים בשמורה בהמוניהם, אולם יש סיכוי טוב לפגוש אותם שם, ולנו התמזל המזל. המקוק היפני הוא מין אנדמי ליפן. הוא הפרימט הצפוני ביותר בכדור הארץ פרט לאדם, והוא מסוגל לשרוד את תנאי השלג הכבד היורד בחודשי החורף. להתבונן בקופים זה דבר מאלף.
קמיקוצ'י הוא עמק בגובה 1500 מ' לאורך הנהר אסוזה. הוא מוקף בהרים גבוהים. שניים מהם מתנשאים מעל גובה 3000 מ'. מים רבים מתנקזים בו ואגן הנהר הרחב מתפצל במקומות מסוימים להרבה פלגים. חלק מהשטח מיוער, ומתחת לעצים צומחת צמחיית מים עבותה.
נסענו לשמורה כבר בבוקר הראשון שלנו בטקיאמה, כי הטמפרטורות עמדו לצנוח והיה צפוי גם גשם בהמשך השבוע. ההגעה היא בשני אוטובוסים. השמורה נסגרת באמצע נובמבר ואנו טיילנו בה בסה"כ חמישה ימים קודם לכן. התלבטנו אם זה בכלל לעניין לבקר בה בעיתוי הזה, אבל זכינו לכמה שעות נהדרות ומאוד נהנינו.
מסלול הליכה פופולרי, שטוח וקל עובר בשני צדי הנהר בין גשר קאפה לגשר מיוג'ין. אורכו הכולל של המסלול המעגלי הוא ששה ק"מ בסה"כ. יש גם אפשרות להארכת המסלול, וכמו כן מסלולים אתגריים יותר למיטיבי הלכת. אנו הגענו לשמורה בצהרים והסתפקנו במסלול הפופולרי.
הידה טקיאמה
הוו, טקיאמה. איזה עיר יפה. נהר מפריד בין העיר העתיקה לחדשה. לאורך הנהר מתקיים מדי יום שוק בוקר. ברחבי העיר יש המון חנויות יפות, ובעיר העתיקה יש כמה בתים היסטוריים שניתן להיכנס אליהם. נכנסנו אל Hirata Keinen Kan – בית ששימש משפחה של סוחרים במשך עשרה דורות. כיום מוצגים בו כלים וחפצים היסטוריים ופריטי אמנות.
שילוט מוביל מהעיר העתיקה אל Higashiyma walking course – דרך יפהפייה העוברת בין מקדשים. כל כך שקט שם, וזו הזדמנות לחוות את המקדשים, את השלכת היפה ואת השכונות הנעימות שבתוכן יושבים המקדשים ללא ההמונים והצפיפות.
ניכרת בטקיאמה הרבה השקעה במידע לתיירים. השילוט המצוין של מסלול היגשיאמה הוא דוגמה לכך. במלון שבו לנו – Rickshaw inn – היו מפות של העיר בשפות שונות וביניהן גם בעברית.
הרבה מסורות מקומיות פגשנו בטקיאמה: החל מבשר טקיאמה (או בשר הידה, כשמו של המחוז) וכלה בבובות ייחודיות עם השמות המצחיקים קרקורי ושרבובו. הן לא אחיות. לכל אחת – סיפור אחר. היות שיש לי חולשה לבובות אני מקווה להקדיש להן בהזדמנות פוסט משלהן. רק מילה כרגע בקצרה על קרקורי, כי אני רוצה להמליץ על המוזיאון שלה. מדובר בבובה מכנית שהיתה נפוצה בעבר ברחבי יפן, ובטקיאמה היא מוצגת עד היום על עגלות הפסטיבל המתקיים בעיר באביב ובסתיו. אנחנו פגשנו אותה כאמור במוזיאון קרקורי בעיר העתיקה וראינו מופע נחמד. במוזיאון קרקורי יש גם אוסף מסכות שהוא הגדול מסוגו ביפן.
אתרים שוויתרנו עליהם אבל כדאי לדעת על קיומם הם המוזיאון המוקדש לפסטיבל הנערך בעיר פעמיים בשנה, מוזיאון המציג את עגלות הפסטיבל והמוזיאון הפתוח של אזור הידה. לפי אתר התיירות של העיר ניתן להתנסות בזמן השהות בטקיאמה בסדנאות שונות, וכמו כן יש הרבה יעדי טבע בסביבה, עיירות יפות וביניהן גם עיירות אונסן (מרחצאות טבעיים). אני חושבת שאפשר לשהות בטקיאמה בכיף אפילו שבוע.
גם בטקיאמה חזרנו פעם שנייה לארוחת ערב באותה מסעדה שאהבנו. הפעם ישבנו לא בחדר פרטי אלא על הבר, כשהבישול נעשה במטבח פתוח מול עינינו. גם זה דבר נפוץ ביפן, אבל אני לא זוכרת את שם המסעדה ולא יכולה לאתר אותה גם בדיעבד כי היא נמצאת ברחוב ראשי בעיר החדשה שבו יש המון מסעדות.
הידה טקיאמה – האתר של טקיאמה ואזור הידה
טקיאמה, פורוקאווה ושירקאווה-גו בבלוג של אורית מצא שגב
המלון שלנו בטקיאמה – Rickshaw Inn – חביב מאוד ובמיקום מצוין בין תחנת הרכבת והאוטובוס לעיר העתיקה.
עמק קיסו
עוד מעט יסתיים השבוע שלנו באלפים. שלחנו את המזוודות לקיוטו, שאליה נגיע בהמשך. בעל המלון בטקיאמה התקשר אל בעלת הדירה בקיוטו לתאם את המשלוח. תודעת השירות של היפנים מעוררת השתאות.
נטולות מזוודה נפרדנו מבעל המלון ומהעיר היפה והמשכנו ללילה ויום בעמק קיסו. המעבר מטקיאמה לעמק קיסו אורך כמה שעות כיוון שהתחבורה הציבורית מקיפה את ההרים. נתנו יום למעבר הזה. יש שיראו בכך בזבוז, אבל אני חושבת שבטיול ארוך יש לזה מקום. מנוחה זה דבר חשוב. היא מאפשרת לספוג יותר וגם לזלוג לפינות "לא חשובות" שלעתים מתגלים בהן דברים מעניינים.
הנסיעה ברכבת לעיר Mino-ota (בקו לנגויה) יפהפייה. זה טיול בפני עצמו. היו לנו רעיונות לאתרים שבהם ניתן לבקר בהמשך הדרך. למשל, שמתי עין על העיר Tajimi, שבה היה עלינו להחליף רכבות. העיר היתה בעבר מרכז לייצור קרמיקה. כשהגענו אליה התברר שהאתרים (פארק קרמיקה, מקדש עם גן בשלכת ועוד) נמצאים במרחק כמה ק"מ מתחנת הרכבת. התלבטנו אם לנסוע במונית והחלטנו לוותר ולהמשיך הלאה.
התחנה הבאה היתה כבר בפאתי עמק קיסו, בעיר נקצוגאווה (Nakatsugawa). בעמק קיסו עברה בתקופת האדו דרך הנקסנדו, שבה היו הולכים בין קיוטו לטוקיו. היא היתה אלטרנטיבה לדרך אחרת שנקראה בשם טוקאידו. להולכים בדרכים האלה היה צורך במנוחה, באספקת שתייה, במזון, בשירותי הלנה ודואר. סביב תחנות המנוחה האלה התפתחו עיירות דואר קטנות.
העיר Nakatsugawa היתה אחת מהן. פסק הזמן בנקצוגאווה היה ההזדמנות האחרונה לנצל את היום לפני שאנו מגיעות לגסטהאוס בעיירה השמורה מגומה (Magome).
נקטצוגאווה היא היום עיר בגודל של עפולה פחות או יותר. היא מודרנית לחלוטין (בימים ההם היתה קטנה בהרבה), אבל רחוב אחד במרכזה נשמר בבתיו העתיקים. למי שממשיך הלאה לעיירות הקטנות השמורות, התחנה בה אינה הכרחית, אבל היה מאוד נחמד ומעשיר לטייל ברחוב הזה.
לאורך הרחוב יש הרבה שלטי מידע שמהם ניתן ללמוד על דרך הנקסנדו ועל מסורות שהן ייחודיות לעמק קיסו. למשל, למדנו שם לראשונה על הממתקים הייחודיים של עמק קיסו העשויים מערמונים. המידע מוגש באופן מאוד אסתטי, והתחושה היא כשל הליכה במוזיאון פתוח.
יש ברחוב מוזיאון עם מוצגים יפהפים שהמידע עליהם הוא ביפנית בלבד, אבל הביקור במקום כולל גם כניסה לבית שמור שבו היו מלינים את הסמוראים במסעם. בבית השתמרו פאנלים עם עבודות אמנות יפהפיות.
הרחוב אינו ממוסחר כלל, וזה יתרון כי בהמשך הדרך, כשנגיע לעיירות הדואר הידועות, יתברר שמסחר המזכרות ממלא כל פינה. בכניסה לאחד הבתים ברחוב ראינו תנועה מפתיעה של אנשים. נכנסנו לראות מה יש בפנים וגילינו קונדיטוריה נהדרת.
מנקצוגאווה המשכנו באוטובוס ללינת הלילה שלנו בעיירת הדואר מגומה. העיירה היא למעשה רחוב אחד ארוך ותלול לאורך קטע קצר של דרך הנקסנדו. הרחוב הזה שמור ויפה. זה מדהים לראות שכל בתי העסק העתיקים התפתחו באמת לאורך הדרך.
מגומה צ'יה מינשוקו גסטהאוס נמצא במעלה הרחוב התלול הזה. שוב אנחנו בחדר עם מחצלת טטמי, פוטונים וחלונות עם מסכי ניר, פשוט אבל אסתטי. ולשם שינוי המקלחת כאן אינה בתאים פרטיים אלא בחדר רחצה גדול, משותף לכל האורחים. מזג האוויר בתקופה הזאת קריר למדי (קר יותר מהחורף שלנו), וכמעט ויתרתי על המקלחת. אבל באמצע הלילה, כשנדדה שנתי על הפוטון, הבנתי שזה הזמן למקלחת טובה. ומה התגלה? שבמקלחת יש גם אמבט אונסן. שעה ארוכה נהניתי שם ביחידות גמורה.
חוויה נפלאה נוספת במגומה היתה הארוחות. אכלנו את ארוחות הערב והבוקר בגסטהאוס. יש להזמין אותן מראש. חדר האוכל של הגסטהאוס נמצא בצד השני של הרחוב. כשנכנסנו השולחן שלנו היה מסומן בשמי. לכל אחת חיכה מגש עם הרבה מנות קטנות. הטעם היה גן עדן. רק אציין שמסורת האזור כוללת גם בשר סוס. הוא היה ממש פצפון, אבל שווה לדעת.
בארוחת הבוקר היתה על המגש גם חבילת אצות. בעלת הבית הנחמדה עברה בין האורחים והסבירה מה עושים אתן. מפוררים במקלות חתיכת דג. מעבירים את הפירורים במקלות לקערת האורז. אפשר להוסיף עוד משהו אם רוצים מהמנות הקטנות. מניחים אצה על כל זה ותופסים את האצה במקלות עם האורז והדג בפנים, כמו סושי. הטעם כל כך נפלא שהוא עוד עומד לי בפה כשאני נזכרת בו. משהו בטריות או באופן ההכנה עושה את זה טעים באופן מיוחד.
אחרי ארוחת הבוקר יצאנו ברגל כמו רוב האורחים להליכה לאורך הנקסנדו עד לעיירה הבאה – צומגו (Tsumago). בדרך עוברים עוד כפר קטן וניתן לראות את אורח החיים האותנטי נטול המזכרות. יפנית מבוגרת ישבה בישיבה מזרחית בצד השביל (איך, איך הם יכולים בגילם לשבת ככה?) ונראה שעסקה בייבוש פירות שאותם רואים אחר כך בחנויות בצורה של ממתקים ממולאים.
לאורך הדרך עוברים בין עצי אפרסמון לחלקות אורז, יערות במבוק ויערות עצי ארז. זו דרך מאוד נחמדה לחוש את השילוב של הטבע והתרבות המקומית. גם צומגו שמורה ויפה. אכלנו בה קצת אוכל רחוב, ואני כתמיד מחפשת גם את הממתקים. שם, בתחנה האחרונה שלנו באלפים היפנים, אכלנו את הממתק הנפלא ביותר שטעמתי ביפן: אפרסמון ממולא בקרם ערמונים. זה היה סיום מענג.
מסלול מגומה-צומגו ב-japan guide
להתראות בפוסט על קיוטו היפה
זיוה – השנייה בדיוק כשהגיע אלי המייל שלך, סיימתי אף אני לכתוב את הפוסט האחרון מהטיול על יפן. נהניתי לטייל במחיצתך ולשאוף את אויר האלפים של יפן, שגם אני מאד אהבתי, לראות את גגות הקש שאני ראיתי רק בעיירה שירקוואה גן, לצפות בפריחה המרשימה שציפתה לכן חודש אחרי שאנו עזבנו את המקום, לקרוא על הצלחתכן לנווט בין נבכי התחבורה הציבורית, ולהתערות בתרבות ובמנהגים היפנים במעט.
נהניתי מאד לקרוא את הכתבה.
תודה רבה, רחל. אני שמחה שאת מלווה אותי. תאמיני לי שההתמצאות אינה קשה כי ישהיום אפליקציה לכל דבר והיפנים עוזרים כל כך. אבל יש אינטנסיביות בטיול כזה, וזה הקושי היחיד. בפעם הבאה כנראה ארשה לעצמי טיפה יותר פינוק 🙂
אני מאדו מקווה לטייל בעקבותיך זיוה. אני נהנית לקרוא על הטיול בקצב שלך, נהנית לראות את התמונות שאת מצלמת, ונהנית לקרוא על התובנות שלך. עניין האוכל יכול להיות מאתגר עד מאמלל במקומות כאלה לפעמים כשממש רעבים מתחשק משהו מוכר ופשוט, ואז האוכל היפני הזה עם הטעמים והצבעים המוזרים יכול שלא להסתדר טוב.
ינינה, אני שמחה שזה עושה לך חשק. אני הסתדרתי עם האוכל מצוין. הרגשתי שזאת הרפתקה מעניינת בפני עצמה. לא היתה לי בעיה לטעום ולהתנסות. יש גם תבשילים פשוטים ומשביעים, יש אוכל רחוב נחמד וישנו הראמן, שהוא פתרון בהרבה מצבים. לאחותי היה יותר מאתגר.
וואיי כל תמונה יותר יפה מהשניה. הצבעים האדום והצהוב של השלכת מטריפים, איזו עונה מיוחדת.
כל כך רוצה להכנס לתמונות ולטייל בשבילים הקסומים שלהם.
מקסים! מחכה להמשך.
מיכל, את עוד תגיעי פעם. המון תודה על הליווי שלך. אנו שמחה שאת מטיילת אתי 🙂
תודה על הכתבה המעניינת והצילומים היפיפים , בדיוק מתכנן את טיול מאי שלנו הכולל כ שבוע באזור האלפים וכבר חיי באמצעותך את היופי .. ( כך גם עם הכתבות האחרות על יפן , עשיתי הרבה fine tunning בזכותך )
עודד, תודה רבה על המשוב. זה מאוד משמח לשמוע. נראה לי שמאי זו תקופה נהדרת (אחרי הגולדן וויק). אני ממש מקנאה בנוסעים ליפן. תיהנו 🙂
כל כך מרהיב! משהו בכתיבה שלך ממש מעורר את החשק לנסוע בעקבותייך. אני יכולה לצפות בצבעי השלכת הזאת שעות! ותודה על כל הקישורים המועילים. הם מאוד עוזרים להרחיב את הידע מבלי להפריע לשטף הקריאה.
תודה רבה, נורית. התגובה שלך עושה טוב על הלב. גם אני יכולה לצפות שעות בצבעי השלכת ובגנים יפניים באופן כללי. את עוד תגיעי ליפן. כשמסמנים את היעד ומתחילים להתכוונן אליו, יום אחד זה קורה 🙂
פוסט מדהים! אני מכננת טיול לנגאנו ואיזור האלפים היפנים בסתיו הקרוב – ומתלבטת בין שתי אופציות:
1. 20 לאוקטובר עד 6 לנובמבר
2. 27 לאוקטובר עד 13 לנובמבר
אשמח לקבלת את עצתך – איזו מבין שתי האופציות טובה יותר לדעתך ולמה? אני באופן כללי מעדיפה מזג אוויר קר וצלול על חם ושמשי 🙂
הי מיכל. ראשית תודה על התגובה שלך. מאוד נעים לשמוע.
לא הבנתי האם הטיול כולו באלפים היפנים. אני מניחה שלא. אם הטיול מתחיל בטוקיו אז עדיף להתחיל ב-20.10. השלכת שם מקדימה את זו שבקיוטו. גם באלפים היא מוקדמת יותר. למעשה, אנחנו טיילנו באלפים אחרי שיא השלכת ובמקומות מסוימים העצים כבר היו ערומים. אנחנו התחלנו ב-6.11 ולכן מיהרנו להתחיל באלפים. השמורות נסגרות ב-15.11 (ב-2017. צריך לבדוק תאריך כל עונה מחדש). מהאלפים המשכנו לקיוטו וזכינו לראות אותה בשיא השלכת, אולם התכנית שלנו אינה שגרתית. רוב המטיילים מתחילים בטוקיו, ושם כאמור השלכת מקדימה. באתר japan guide ניתן להיכנס למעקב השלכת של העונה הקודמת.