השוקו ההיה מרוכז וחם, כמו ששוקו צריך להיות אחרי הליכת בוקר בהרים. ישבנו בספסל ארוך מתחת לפעמונים הכבדים של הפרות. כשירדו הפרות מההר בסוף הקיץ ירדו גם הפעמונים מהקיר ויתלו על צוואריהן. התצוגה כוללת פעמונים של פרות שיאניות, שזכו בתחרויות בעשרות השנים האחרונות.
פסגת היונגפראו המושלגת בצבצה באופק. בתי הכפר "שלנו" היו פרושים על המדרון שלרגלנו. הילדה של המארחים התחבקה עם העמוד בביישנות, התחבאה והציצה, סקרנית לראות מיהם התיירים המוזרים, הפולשים האלה, ששותים שוקו ואוכלים תפוחי אדמה וחביתה כפרית.
פשטות וקרבה לטבע
כמה רגעים קודם לכן עוד עמדנו בשביל, במרחק לא רב מכאן, מתלבטים לאן ללכת, ואז ראינו את צינור המים המאולתר של החווה והלכנו בעקבותיו. מי היה מאמין שבשוויץ העשירה ככה אנשים חיים בחודשי הקיץ.
תנאים פשוטים שבפשוטים, ממש מינימום. הילדים מנותקים מהחברים, ורק הפרות, דנדון הפעמונים ואוויר ההרים הצלול מסביב. ככה נראתה ארוחת הבוקר שלנו שהוזמנה מראש בחווה האלפינית באלפים הברניים בשוויץ, בקיץ 2009. מאז באו לעולם הטלפונים החכמים שאולי שינו לילדים את החיים. אבל אין לדעת. השוויצרים ואורחות חייהם עשויים להפתיע.
חברת נוודים
החיים על ההר נראים רומנטיים אבל במציאות שפגשנו זו עבודה רבה. רולנד, אב המשפחה, עסק בעת שהיינו שם בסינון החלב שנחלב בבוקר לצורך הכנת הגבינה. ברנדט, אם המשפחה חתכה עוגיות קרמל שאפתה בתנאים של המטבח הכי פשוט שהדמיון שלי מסוגל לתאר לעצמו. היא מביאה אותן לשוק בכפר ביום השבועי שלו. אחר כך מוציאים את הפרות למרעה. בערב אוספים אותן בחזרה לרפת ושוב חולבים.
תחשבו על הילדים החיים בבידוד, באורח חיים הקרוב כל כך לטבע ולמשפחה, לטוב ולרע. זה לא אורח חיים שגרתי בעולם המערבי. אפשר להגיד שזו אפילו שארית מהוויה של חברת נוודים, אשר מתקיימת בלב אירופה.
מסע דרמטי
כדי לקיים את שגרת החיים הזאת צריך לעלות לקראת העונה להכין את החווה, אחר כך לעלות עם הפרות במעלה ההר בתחילת הקיץ, בסוף העונה לעשות את הדרך חזרה ולסגור את החווה עד לעונה הבאה. בעבר הדרך היתה כרוכה לעתים גם בסיכון רב, מהתנכלויות בדרכים ועד פגעי טבע. הדרכים לא היו מאובטחות במעקות, היכן שצריך, כפי שזה היום.
תסתכלו בסרטון על הירידה התלולה מ-Engstlinalp באלפים הברניים בשוויץ (קרוב לאדלבודן). עד לפני כמה עשרות שנים פרות היו לעתים נופלות לתהום ומקפחות את חייהן.
אלה הנסיבות שהולידו את הטקסים והחגיגות המלווים את חזרת הפרות מההר בסוף הקיץ. בעבר היה צורך להתפלל לשיבתם בשלום של הרועים ושל העדרים ולהודות על כך.
האתגר
את חוסר הביטחון שהיה בעבר החליפו החיים המודרניים בקשיים אחרים. למשל, האוכלוסייה הכפרית קטנה בהרבה לעומת העבר. מה שהיה מובן מאליו בעבר היום אינו בהכרח כזה, ולכן ההתמדה ושימור המסורת החקלאית קשים אולי אף יותר בהתחשב בנסיבות.
ברחבי האלפים, בעיקר במחוזות בעלי התרבות הגרמנית, חוזרים הרועים והעדרים בתהלוכות, כשהפרות עטורות בכתרים צבעוניים וענודות בפעמונים גדולים.
יש מקומות שבהן כל הפרות מקושטות ויש שבהם רק הפרות הטובות ביותר. הן צועדות ראשונות בראש העדר. כשביקרנו לפני שנתיים במוזיאון של טירול לאמנות עממית (Tiroler Volkskunstmuseum) באינסברוק (אוסטריה), ראינו כתרים לפרות מלפני מאות שנים, שאותם היו מכתירים לראשי הפרות ביום החג הזה של השיבה לעמק.
במאמר מוסגר, המוזיאון הזה מומלץ מאוד גם ללא קשר לנושא הזה. נהנינו בו מאוד, אני מתקשה אפילו להסביר במילים עד כמה. חפצים יפהפים של מלאכות יד מהעבר (הכל היה נעשה כמלאכת יד), חדרים שלמים מרוהטים, כל העבר קם לתחייה. מוזיאון נפלא.
מסע צבעוני
תרבות גרמנית קיימת באלפים לא רק בגרמניה אלא גם באוסטריה ובמחוזות דוברי הגרמנית בשוויץ. גם בקנטונים דוברי הצרפתית בשוויץ מתקיימות התהלוכות הצבעוניות האלה, אולי בזכות ההשפעה של הקרבה הגאוגרפית. אפילו בעיירה אנסי (Annecy) שבאלפים הצרפתיים מקיימים את המנהג. במחקרי האינטרנטיים הצנועים לא נתקלתי בחגיגות נוספות כאלה באלפים הצרפתיים.
הפתעה נוספת היא חבל סוד טירול, אזור הדולומיטים באיטליה, שגם בו מתקיימות התהלוכות. עד למלחמת העולם הראשונה היה החבל הזה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ועד היום הוא מזוהה עם אוסטריה השכנה יותר מאשר עם תרבות איטליה.
פתחו את הסרטון לראות את התהלוכה הצבעונית ב-Brixental, אוסטריה.
הבירה נשפכת כמים
כשהתהלוכה מגיעה לעמק מקבלים אנשי הכפר או העיירה את התהלוכה. בעיירות ובכפרים נערכות חגיגות המזכירות במידה רבה את האוקטוברפסט.
לפני שנתיים , כשטיילנו בטירול בסתיו, נסענו לכפר Reith in Alpbachtal, לראות את אחת החגיגות הגדולות בטירול. זו היתה חגיגה של כל עמק אלפבך. המוני גני בירה נפתחו, ובכל גן בירה היתה להקה שהנעימה את הזמן בשירה ונגינה. לאורך הרחובות הראשיים עמדו דוכנים עם תוצרת של האזור – גבינות ונקניקים – ומוצרי מלאכת יד רבים. תושבי האזור הדגימו מלאכות מסורתיות העוברות בירושה מזה דורות. סירים גדולים ודוכני מזון הועמדו בצד גני הבירה וניתן היה לאכול במחיר עממי מאוד אוכל מסורתי: מרק קנודל, דייסת פולנטה, נקניקיות, תפוחי אדמה וקינוח חביב המזכיר פנקייק שעליו מורחים ריבה של פירות יער.
מסע ארוך ומפרך
כיום, במקומות שבהם מתקיימות החגיגות הגדולות, ישנם גם הרבה תיירים, כמונו. בכניסה לעיירה הוכשר שדה רחב ידיים כמגרש חנייה לרכבים פרטיים ולאוטובוסים.
אבל ככל שהעסק הזה נראה תיירותי או ממוסחר, צריך לזכור שהרועים והעדרים צועדים לעתים קילומטרים רבים. כדי להגיע "הביתה" בצהריים הם יוצאים לעתים באשמורת ראשונה של בוקר, וכדי להיות מוכנים ליצירה באור ראשון מכינים את הפרות בלילה. ואז כשסופסוף הם מגיעים הם מתקבלים במחיאות כפיים.
באותו יום חגיגי לפני שנתיים, בדיוק בשעה שבה המונים נערכו בצדי הרחוב כדי לקבל את פני הרועים והפרות, האיש שלי החליט שזה הזמן לקנות עוד בירה. "אבל תכף הפרות יבואו", ניסיתי למחות, ובאמת באותו רגע שמענו את דנדון הפעמונים ואת טפיפות הרגליים. ההמון מחה כפיים ואני לא ראיתי פרח ולא נוצה מכתר כלשהו של פרה.
החגיגות מתקיימות בתקופה זו ממש
רובן מתקיימות בסופי שבוע. יש חגיגות גדולות כמו זו שאנחנו ראינו ויש צנועות ומקומיות הנערכות בחווה הסמוכה לעיירה.
יש ניואנסים ומסורות מעט שונות בין האזורים השונים. באזורים הקתוליים כתרי הפרות מקושטים בצלבים ובסמלים דתיים. באזורים אחרים הקישוטים שונים.
באזור זלצבורגלנד נהוג לקיים חגיגה חקלאית גדולה מאוד – Bauernherbst, בכל שנה בעיירה אחרת או בעמק אלפיני אחר, בפתיחת עונת החגיגות של הסתיו. זה קורה בסוף השבוע האחרון של אוגוסט, והשנה החגיגה התקיימה בצמד העיירות Wagrein-Kleinarl.
בשוויץ נוהגים לקיים בתקופת הסתיו גם שווקי גבינות וחגיגות שבהן מחלקים את שלל הגבינות בין החקלאים. זה קורה לאחר שיבת העדרים לעמק.
*****
החזרה של הפרות לבסיס הבית בעמקים היא מספטמבר ועד אמצע אוקטובר. יש פרסום לחגיגות האלה באינטרנט. לידיעת המטיילים המעוניינים לעשות חיפוש ברשת כדי למצוא אירוע מתאים, כדאי להכיר את השמות השונים של תהלוכות הפרות.
באוסטריה ובמחוז Upper Bavaria של גרמניה תהלוכות הפרות נקראות Almabtrieb.
במחוז Allgau של גרמניה (פחות או יותר מפוסן ועד לאגם קונסטנץ, לאורך קו הגבול עם אוסטריה) התהלוכות נקראות Viehscheid.
בשוויץ קוראים לתהלוכות של הפרות Alpabzug.
בקנטונים דוברי הצרפתית של שוויץ התהלוכות נקראות Désalpes
בצרפת (כאמור בעיירה אנסי בלבד) נקראת תהלוכת הפרות – Retour des alpages. היא מלווה בהופעה של קבוצות פולקלור שונות ויש בה הרבה צבע ושמחה.
מידע מעודכן על האירועים השונים בעונת 2020 אעדכן בתחילת הקיץ. מוזמנים להירשם ולעקוב אחר פעילות הבלוג.
פרות שטות באגם
פתחתי את הפוסט בירידה הדרמטית של הפרות באנסטלינגאלפ בשוויץ, ואני רוצה לסיים בתהלוכה שונה מאוד ומפתיעה לא פחות. בקיץ שמסתיים בימים אלה טיילנו בבוואריה. הקדשנו יום טיול כמעט מלא לאגמים קוניגזה ואוברזה שבפארק הלאומי ברכסטגדן.
את אגם קוניגזה חוצים בסירה בלבד. אין שבילים לאורך האגם. ביחד עם מטיילים רבים ירדנו מהסירה בקצה האגם והמשכנו ללכת לאגם אוברזה. בדרך פגשנו פרות רועות. כאן המעבר בין בית הקיץ לבית החורף של הפרות הוא לא בגובה אלא דרך האגם שאותו צריך לצלוח כדי להגיע לשטח המרעה. תהיתי איך זה קורה.
חיפוש קצר ברשת העלה שאכן גם הן שטות. וכך נראית החזרה שלהן הביתה באוקטובר.
סרטונים נוספים אפשר לראות כאן
החקלאות משמרת את תבנית הנוף
רעיית העדרים באלפים עצבה את תבנית הנוף המיוחדת להם במשך אלפי שנים. לולא החקלאות ההררית הזאת סביר להניח שכל מדרונות ההרים עד גובה 2000 מ' היו מיוערים. כיום יש בהם שילוב של יערות ומרחבים פתוחים. אלה מאפשרים לנו לטייל ולראות את הפנורמה של הנוף.
בעלי החיים (לא רק פרות אלא גם עזים וכבשים) מעודדים את חידוש הצמיחה באזורים הפתוחים ואנחנו נהנים ממגוון של צמחייה אלפינית ופריחה יפה בחודשים של ראשית הקיץ.
צליל הפעמונים הוא חלק מהחוויה של הטיול באלפים. טיילתי כבר בכמה מחוזות של האלפים, ובכל פעם שאני חושבת על טיול אלפיני חוזר אני שומעת בראש צלצול פעמונים.
אפשר לספר עוד דברים שונים על התרבות החקלאית הזאת, למשל, כיצד התפתחה מסורת שירת היודל. אשמור את זה להזדמנות אחרת, אולי לעונה הבאה.
מקצת מהמקורות שלי:
על החקלאות והנוודות האלפינית, מתוך ויקיפדיה
על חזרת הפרות מן המרעה בהרים ביעדי האלפים השונים, מתוך ויקיפדיה
על נטישת החקלאים בשוויץ את ההרים – עולם הולך ונעלם
כתמיד אני שמחה שטיילתם אתי. נתראה שוב לקראת ראש השנה. נישאר בקרבת האלפים. בחרתי לספר בפוסט החג על "הארץ הכחולה", שבה נולדה תנועת אמנות חשובה.
איזה יופי ושלווה!
האלפים היו חלק מהטיול הראשון שלי בחו"ל, כילדה ומאז חזרתי רק פעם אחת, גם כילדה (למרות שיש לי משפחה בשוויץ וסבתא שלי גדלה שם…). אני זוכרת את כל הפעמונים הזה, כמובן שהבאנו כמה הביתה.
פעמונים הם באמת חווית האלפים האולטימטיבית. אני מאוד אוהבת את הקול שלהם. הוא מעורר בי אסוציאציות של שמחה. אני חוששת שהפרות פחות אוהבות. הן רגילות אבל שומעות קצת פחות מפרות נטולות פעמונים. חופשה באלפים זו גלולת הרגעה. שווה לחזור. ומשפחה בשוויץ… וואו. כבוד.
הי זיוה, נעים להכיר את הבלוג שלך, פוסט ממש מעניין ועשיר בסיפורים ומקומות. גם אני לא הכרתי את התהלוכות האלה, תענוג לראות את התמונות והסרטונים
תודה רבה, שלי. אני כל כך שמחה שהצטרפת ושמחה גם שהצלחתי לחדש 🙂