חלום רע
אני מתעוררת מחלום רע. הפסדתי את הסיור באום אל פחם. חלק מכם יחשבו אולי שהסתובב לי משהו בראש, אבל אם הייתם מקבלים חודש וחצי לפני כן מכתב עם הבטחה לאירוע כל כך מעניין, אולי גם לכם זה היה קורה. המכתב נשלח מאת סעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה לאמנות באום אל פחם, וזה הטקסט שהלהיב אותי:
אנא שריינו בבקשה את שבת 29.04.17, שעה 11.00, לשיח גלריה עם כל האמנים, המשתתפים והאוצרים. אנו מתכננים אירוע גדול שיכלול סיור בעיר, שיח גלריה, וסעודה. פרטים נוספים ישלחו בהמשך. אנא הירשמו מראש. האולם קטן ומספר המקומות מוגבל.
הזדרזתי להירשם והזמנתי עוד חברות לבוא אתי. בשבת, כשישבנו באולם המלא מפה לפה, סיפר סעיד אבו שקרה שתוכנן אירוע ל-80 איש וכשמספר הנרשמים הגיע ל-120 סגרו את ההרשמה. זאת היתה חוויה מרחיבת לב של אירוח חם ומעשיר, אסתטיקה והרבה חומר למחשבה.
אני רוצה לשתף ברשמים מאותו יום מיוחד ולהציע לכם להשתתף באירועים מיוחדים לא פחות שיתקיימו בתקופה הקרובה. עד שאגיע אליהם בסוף הפוסט, אנא היאזרו בסבלנות.
התמונות בפוסט צולמו על ידי, פרט לשתי התמונות כאן למטה, שאותן צילם ג'מיל, הצלם של האירוע. אפילו דמותי המלבבת נתפסה במצלמתו, יושבת ומקשיבה ברצינות תהומית (פחד אלוהים), ולידי – ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, איל בצר.
מטוסים בשמיים של עמק יזרעאל
בבוקר של יום העצמאות, יומיים לאחר הסיור באום אל פחם, אני קוצצת ירקות בבית שלי, מכינה סלט לחפלה הגדולה של צהרי החג. המטס של החג שורק מעלי בקול גדול. אני לא יוצאת מהבית. שוב רעש, שוב עובר המטס מעל לבית שלי.
עוד מהילדות אני זוכרת את המטסים האלה. זו אחת מהחוויות של החיים בעמק יזרעאל. העמק הוא שדות רחבי ידיים, הוא שלווה כפרית, הוא העמק של החלוצים והסיפורים. העמק הוא חלום והוא גם המרחב של בסיס חיל האוויר רמת דוד. בימי עצמאות ובזמן מתיחות – רעש המטוסים הוא כמו שעון, תזכורת לאירועים, לפעמים הוא החדשות המקדימות לחדשות הנשמעות בתקשורת. בשעות הצהריים המוקדמות ביום כיפור בשנת 1973 הרעש הזה בישר שמשהו רע קורה עוד לפני ההודעות הרשמיות.
אום אל פחם סמוכה לעמק יזרעאל. חווית המטוסים משותפת לתושבים ולילדים מהסביבה, ללא הבדל בין דת ולאום. החוויה הזאת באה לידי ביטוי ביצירתו של האמן הוותיק פריד אבו שקרה. מטוסים מופיעים ביצירתו כאובייקט המצופה בחול או בציורים ובהדפסים. באחת מסדרות העבודות בתערוכה הוא רקם דוגמאות של רקמה פלסטינית מסורתית על גבי רישומים ותחריטים המתארים מטוסים בשמי העמק או במערכה של צוק איתן. הרקמה היא מעשה המעדן את הכוחניות שמייצגים המטוסים.
סיפורים על חוט ומחט
לפני הרבה שנים נסענו כל המשפחה לטקס קבלת הכנפיים של אחי הגדול. סבא שלי, איש העלייה השלישית שברח מהאנטישמיות בלטביה, היה כל כך גאה ושמח על כך שזכה לראות את הנכד שלו מקבל כנפי טייס. אפשר להבין אותו, אבל אני שגדלתי כדור שלישי בארץ וכבר יודעת מה מרגישים השכנים שלנו הערבים, מעדיפה לחגוג את העצמאות של המדינה שלי בלי השווצות ומפגני כח. אני עוברת מהבצל הירוק לחסה, בוחרת להישאר בבית.
בסיום שיח הגלריה אני ניגשת אל פריד אבו שקרה. נזכרתי שרציתי לשאול משהו חשוב ששכחתי בזמן השיח. הייתי חייבת לדעת האם פריד רקם את הדוגמאות האלה בעצמו. "כן, הוא עונה לי בחיוך. בטח." ואני אומרת שזה מאוד סקרן אותי כי הרקמה מתחברת באופן אסוציאטיבי עם עבודה של נשים. "מה, לא נראה לך שאני מחובר אל הצד הנשי שלי?" כן, בטח, ברור. אני עונה. רק רציתי לדעת.
זה כמובן הזכיר לי את עבודת החקר והאיסוף שעשיתי בדיוק לפני שנה לפוסט על מהפכת החוט והמחט. סיפרתי אז על נשים שעבודות הרקמה והתפירה שלהן נכנסו אל כותלי המוזיאונים. זה אחד הפוסטים שאני הכי גאה בהם ואני מציעה להציץ לפחות בתמונות. העבודות של פריד אבו שקרה מרשימות לא פחות והיו יכולות להיכנס בקלות לפוסט ההוא.
חתול הרחוב
החתול הוא מוטיב החוזר על עצמו בעבודותיו של פריד אבו שקרה לאורך כל שנות יצירתו. משפחת אבו שקרה הצמיחה מתוכה אמנים רבים. סעיד, מנהל הגלריה, ופריד הם אחים. האמן עאסם אבו שקרה שהתפרסם בשנות השמונים בארץ בציורי הקקטוס האלמותיים ונפטר בשנת 1990 היה בן דוד שלהם. עאסם ופריד היו בני אותו גיל ושניהם למדו בראשית הדרך בביה"ס קלישר בתל אביב.
האוצרת טלי תמיד שאצרה את תערוכתו המקיפה של פריד אבו שקרה סיפרה בשיח הגלריה שחתול הרחוב הופיע תחילה בציורים בדימוי מהביוגרפיה האישית. כשפריד ועאסם למדו בבי"ס קלישר, הם חלקו דירה שכורה בתל אביב ועבדו באותה מסעדה. כשהיו שוטפים את הכלים היו רואים את החתולים בחצר האחורית של המסעדה. ברבות השנים קיבל החתול עוד משמעויות בביוגרפיה של האמן ובשנים האחרונות הוא הפך לדימוי מטפורי של חיה שרדנית המחפשת את דרכה בחצרות האחוריות של מדינת ישראל. הציורים כל כך יפים.
אמנות פמיניסטית וניפוץ הסטיגמות
אחת מחוויות היום היתה הרצאתו המרתקת של ד"ר חוסני חטיב שחאדה. הוא דיבר על אמנות פמיניסטית נשית באמנות הפלסטינית וסיפר על אמניות העוסקות באומץ רב בנושאים המעסיקים אותן כנשים בתוך חברה מסורתית ושמרנית. דר' שחאדה דיבר עליהן בהערכה רבה. ההכרה הזאת בהן מבליטה את היותה של החברה הערבית בארץ רב-גוניות, בדומה לחברה שלנו שיש בה כוחות מסורתיים וליברלים גם יחד. המפגש עם המורכבות שובר את הסטיגמות ובמיוחד כשפוגשים את האמנית ראידה אדון – שחקנית ואמנית וידיו ארט. הנה אחד מהוידיו ארט שיצרה.
תערוכת הצילום של עמאר יונס
הצלם עמאר יונס עוסק כבר כמה שנים בפרויקט מתמשך חשוב מאין כמוהו של תיעוד זקני ואדי ערה. בקומה השנייה של הגלריה הוצגה תערוכה גדולה שלו אשר הקיפה כמה סדרות של צילומים מן הפרויקט ונושאים נוספים. התרשמתי במיוחד כשסיפר כיצד ישב שעות ארוכות ביחידות עם הנשים המבוגרות כדי ליצור אתן אמון.
יונס מתעד סיטואציות אנושיות ונושאים חברתיים רבים, ומתוך עושר הנושאים שבהם הוא נוגע בחרתי להביא לכאן דווקא צילומים מהסדרה החביבה בעיני של החמורים.
המשיח יבוא על חמור בעידן הגלובליזציה, הטכנולוגיה והגרעין
אני מביאה כלשונו את הטקסט שכתב עמאר יונס על משמעות החמור כנושא בעבודתו:
ההתעניינות שלי בחמורים אינה מקרית. הישראלים והפלסטינים בפרט, ושאר העמים בכלל, עשו שימוש נרחב בטרמינולוגיה היסטורית ודתית בהקשר של החמורים; החמור של המשיח. הוא יבוא רכוב על גבי חמור בעידן הגלובליזציה, הטכנולוגיה והגרעין. בעל חיים זה זוכה לכבוד, שכן באותו רגע הוא יהיה המלך של כל החיות. הוא נבחר על ידי המשיח והוא כרוך בבואו. המצלמה תרה אחר מצבים אלה, ודרכם מעניקה מעמד רם לחמור. אופן היחס אליו מצד בני המשפחה הפשוטה מחד, והמעמד שניתן לו מעצם בחירת המשיח בו מאידך.
העיר אום אל פחם
לא רק בחלום, גם במציאות כמעט איחרתי לסיור באום אל פחם. במייל האחרון שהגיע לקראת האירוע ניתנה כתובת להתכנסות. חשבנו שאנחנו שכנים ולא צריך לצאת מוקדם בבוקר אבל בסמטאות הצרות והתלולות של העיר הווייז איבד כיוון והתפרע, שלח אותנו לסמטאות הכי מפותלות והכי בלתי אפשריות. "את לא נוסעת פה" אמרה לי השותפה שלי לנסיעה. אם צריך אני נוסעת, אמרתי לה, אבל כבר הבנתי שהסתבכנו. הגענו בדקה התשעים ועלינו על המיניבוס האחרון שיצא לפסגת איסקנדאר (נקראת בעברית "הר עמיר").
בתקופת המנדט הבריטי מנה הכפר אום אל פחם למעלה מ-5400 תושבים. ב-1948, אחרי המלחמה, הוא מנה פחות מזה. כיום זוהי עיר שמספר תושביה כפול פי עשר מזה שהיה בימי המנדט ובתיה משתרעים בצפיפות מכביש 65 ועד לפסגת הר איסקנדאר. שטחיה של העיר משתרעים מרמות מנשה במערב ועד לקו הירוק במזרח. למעשה, גבולה המזרחי הוא קו התפר. את הסמטאות התלולות לא יכולתי לצלם בנהיגה. כשהגענו להר אמיר צילמתי את אחד הבתים בשכונה העליונה של העיר, הנראה כמו ווילה הטובלת בצמחיית נוי וצמחיית פרא של הארץ.
השבוע חזרתי ביחד עם שתיים מחברותי שהיו אתי בסיור לצילומים נוספים באום אל פחם לצורך הפוסט. את הסמטאות התלולות קשה להמחיש במצלמה. מרגישים אותן ברגליים. צילמנו כמה תמונות נחמדות של חצרות מטופחות עם עם עצי פרי, ציורי קיר בצירים הראשיים, כביסה, דודי מים וצלחות לווין על הגגות, ומכל מקום נשקפים מדרונותיה הצפופים של העיר כמו תבנית נוף המזוהה כל כך עם המקום.
הגלריה והתערוכות החדשות
הלכנו שוב גם לגלריה. הכניסה היפה המחודשת כמעט ואינה נראית מהרחוב, אבל בפנים יש חללים רחבי ידיים משופצים ומטופחים בשלוש קומות. כבר מרחוק גילינו שיש לה מעין מגדל תצפית חביב שלא שמנו לב אליו בביקורים קודמים. כמובן עלינו אליו. יש מעלית שעולה כמעט עד למעלה. בקטע האחרון יש כמה מדרגות לטפס.
רואים לאן קינדה חברתי מסתכלת? שם נמצאת שיירת הגמלים – פסלו של האמן אחמד כנעאן שעל הביקור בגלריה שלו בטמרה סיפרתי כאן בעבר.
מה מצפה לבאים בתקופה הקרובה
תכונה רבה מצאנו בביקור החוזר בגלריה. הופתענו לגלות שכבר הורדו תמונות מהקירות וכעת מתכוננים לפתיחתן של חמש תערוכות חדשות בשבת הקרובה, 13.05. סעיד אבו שקרה הסתובב בין העובדים הצובעים מחדש את הקירות, האמנים והעובדות הקבועות של המקום. בתוך המהומה הוא פינה לעצמו זמן לקבל אותנו בלבביות והכיר לנו את דוד ריב, אחד האמנים שעבודותיו יוצגו בגלריה החל משבת זאת. דוד ריב הוא אמן ותיק מאוד. גם הוא התייחס אלינו בסבלנות וברצון וענה על כל שאלותינו. עבודותיו נוגעות בעצבים החשופים של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אם היו אזכורים לקונפליקט בעבודותיהם של עמאר יונס ופריד אבו שקרה הן היו בסבטקסט. אצל דוד ריב זה הכי ישיר שיכול להיות. אני חושבת שניתן להזדהות או להרגיש אחרת כלפי העבודות אבל כך או כך כדאי לראות.
המזכירות של הגלריה עדכנו אותנו (לאחר כוס קפה, כמובן) במידע שטרם פורסם עד כה:
בגלריה פועלת סדנת קרמיקה בהנחייתה של האמנית רינה פלג, שבה לומדות נשות המקום. הן יציגו מעבודותיהן בשבתות וניתן יהיה גם לקנות.
כמו כן תתקיים תערוכה של תלמידי בית הספר התיכון המקומי.
אני כבר סקרנית.
הנה המידע שקיבלו המנויים על הניוזלטר של הגלריה. אם אתם מבקרים בגלריה – תירשמו ותקבלו מעתה והלאה מידע.
אני חייבת לציין שהמידע באתר האינטרנט של הגלריה אינו מתעדכן בזמן, ולכן כדאי להיות רשומים בניוזלטר.
ועכשיו הגעתי לדבר החשוב ביותר. יש לי הצעה בשבילנו לסיור ומפגש עם קסם מיוחד:
בואו ניפגש באחד מלילות הרמדאן
בשבילנו זו גם הזדמנות לחוויה מיוחדת וגם למפגש
סיורי לילות רמדאן
בקרוב תחל תקופת הרמדאן וזו הזדמנות מצוינת להכיר את היישובים הערביים, שרבים מאיתנו נמנעים בדרך כלל מלבקר בהם. למי שמרגיש חשש או זרות – ביחד הרבה יותר קל לחצות את הקו.
עמותת התיירות דרכים שלובות מקיימת סיורי ערב חווייתיים בתקופת הרמדאן. לפני כמה שנים השתתפתי בסיור כזה של ליל רמדאן באום אל פחם וזו היתה חוויה נהדרת. הסיורים מתחילים לקראת ערב, בשעות של ההכנות לקראת שבירת הצום ומסתיימים לאחריו, כשהרחובות שוקקי חיים. בעבר השתתפתי בסיור כזה והחוויה היתה מרחיבת לב.
אני מזמינה את קוראי הבלוג להרשם לאחד הסיורים. הסיור בכפר קאסם ב-8.06 הוא בהנחה לקוראי הבלוג. בואו נצא לסיור ביחד. לחצו על התמונה לפרטים והרשמה.
וחצה את ים האש
אני מסיימת בשירה של זלדה כל שושנה. גיא רז, שאצר את תערוכתו של עמאר יונס, הוסיף את השיר לדברי ההסבר על התערוכה וקרא לתערוכה כולה ים האש, על שם הדימוי מהשיר. הלוואי ונראה עוד הרבה חיבורים יפים כאלה בין התרבות היהודית לתרבות הערבית ונחצה את ים האש.
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".
וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
בחזרה לעניינים ארציים – חדשות על מידע פרקטי למטיילי הקיץ ועוד
אני מקווה שמשהו מהחוויה שעברתי נגע בכם ושהצלחתי להעביר את ההתלהבות וההתרגשות. יש לי המון תכניות לתקופה הקרובה, ופרט לתכנים שאעלה אני מכינה מידע על אירועי קיץ ביעדים באירופה האהובים על המשפחות המטיילות.
בניוזלטר הקרוב תקבלו מידע על חגיגות ואירועים בבוואריה, וכן את קוד ההטבה לסיור בכפר קאסם. בכל ניוזלטר מעכשיו ועד הקיץ אעלה מידע על אירועי קיץ בחבל ארץ אחר. אז באמת כדאי להירשם כדי לקבל את כל המידע, ההנחה לסיור שלנו וכל התכנים.
סיפורים, מקומות מחוץ למסלול השחוק, חגיגות מקומיות, מלאכות מסורתיות – כל אלה יגיעו למייל שלך בקליק אחד.
זיוה, גם אני רוצה להגיע איתך לכל המקומות המעניינים והאירועים המסקרנים שאת משתתפת בהם ומספרת עליהם בבלוג. עבודת הוידאו ארט היתה מרשימה מאד. במטס של יום העצמאות אנחנו צופים באדיקות ממרומי המרפסת. כל פעם זה נראה לי טיפשי להחריד להתלהב ממפגן כוחני ופאלי, אבל אני ממשיכה לצפות ולהתלהב. אהבתי את החיבורים שעשית בין חוויות אישיות ותיאור הביקור בגלריה ובאום-אל-פחם. תודה ששיתפת בחוויה משמחת ומעשירה.
יפעת, אנסה לחשוב עלייך ולהזמין אותך אם יהיה בעתיד משהו כזה מעניין שאני יודעת עליו מראש. בסוף השבוע הזה (27.05) יש פתיחה של חמש תערוכות במשכן לאמנות בעין חרוד. החוט המקשר ביניהן הוא הקשר ל-50 שנה למלחמת ששת הימים. לא חייבים להיות בפתיחה. נדבר באופן פרטי.
אני לחלוטין יכולה להבין את הצהלות והשמחה ממפגן יום העצמאות של חיל האוויר.
זיוה,
נהניתי מאוד לקראו את הכתבה הזאת. מעניין מאוד לראות את הדו קיום דרך העניים שלך וללא ספק את שגרירת כבוד. לא ידעתי על הגלריה הזאת – בהחלט נראה שכדאי לבקר.
ינינה, את מאוד תיהני. אני בטוחה. עוד לא ראיתי את התערוכות החדשות אבל זה מקום עם איכות. בהזדמנות, בדרך לצפון תיכנסו. אשמח לשמוע את דעתך.
נקודת מבט אחרת, מעמיקה, מעניינת. עולם כל כך קרוב אלינו ועם זאת – לא קרוב כלל. גם אני מרגישה את החובה להכיר, לתת הזדמנות. וזה בעצם מה שאת עשית, זיוה, בכל כך הרבה כישרון ועדינות. תודה רבה על פוסט שיש בו יופי, אמנות, חוויות, נופים ואנשים והרבה הרבה מעבר לכל אלה.
תודה רבה, צפי. אחד הדברים שעלו בתערוכה של עמאר יונס הוא העניין הזה של הקו החוצץ בין החברה היהודית לערבית. הוא הראה צילומי אוויר של ואדי ערה בצד צילום אוויר של הבריטים מתקופת המנדט, והסביר שהתצ"א נותן המון הרבה מידע ומאידך מדגיש את הניכור. כביש 65 הוא כמעט הציר של המדינה. כל כך הרבה עוברים בו אבל לא נכנסים אל תוך היישובים. לא רציתי להעמיס על הפוסט וחתכתי את המידע הזה בעריכה. אבל את אמרת כל כך הרבה מילים יפות אז אני מספרת לך במיוחד 🙂