לחיות ולמות ביחד או לחוד?

על מנהגי קבורה שונים בעיירה אפנצל בשוויץ ובכפר הקטן שלי

מה טבעי ומה נכון יותר – לבקר את קברו של אדם היקר ללבנו בדרך למכולת או להתייחד אתו במרחק מהמולת היום-יום? לקבל את המתים כחלק ממעגל החיים הטבעי או להרחיק אותם מעיננו שלא נפגוש בהם באופן מתמיד? תשובות שונות אצלנו ומעבר לים.

גניגר

כשראשוני קבוצת גניגר התיישבו בשולי עמק יזרעאל, לרגלי הרי נצרת, הם לא נתנו את דעתם למוות. הם היו צעירים ובאו ליצור ולבנות. כשהמוות פגש אותם לראשונה הם דאגו להרחיק אותו משערי היישוב וקבעו את מקומו בשולי יער בלפור, במיקום גבוה על מדרון ההר.

גניגר נוסדה ב-1922. כשש שנים לאחר מכן החלו הנטיעות של יער בלפור והן הסתיימו כשמלאו לגניגר עשור. שלוש שנים לאחר מכן נפטר צעיר שחלה והלך לעולמו שמונה ימים בלבד לאחר עלייתו לארץ והגעתו לגניגר. היער שנטעו חברי גניגר במו ידיהם היה בעיניהם המקום הטבעי ביותר לכרות בו קבר. מאז ועד היום משמש בית העלמין שבמעלה היער את קהילת גניגר. ייתכן שגם להלכה היהודית האומרת שאין קוברים את המת בשערי העיר היה כאן מקום גם אם לא במודע. ראשוני הקיבוץ התנתקו ממסורת הוריהם במזרח אירופה, אבל בני אדם הרי פועלים מתוך היכרות עם עולם המושגים שלהם. ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע בחרו מקום כל כך רחוק.

במשך שנים הובילה דרך עפר מתפתלת במעלה היער אל בית העלמין. כיום זהו כביש אספלט צר. הנתיב נשאר זהה לאורך כל השנים. בהרבה הלוויות וטקסי זיכרון שבהם השתתפתי היתה לי הרגשה שהמסע לאורך הדרך ביער הוא חלק מהטקס, כאילו הטיפוס החרישי בעלייה והמאמץ הכרוך בו הם חוב שלנו למתים. שנים רבות היה עולה רוב הציבור ברגל. שביל המקצר את הנתיב של הדרך הסלולה נכבש בהמוני רגליים.

לכל שלב בחיים – ה"יער הלפור" שלו

כיום רוב הציבור עולה אל בית העלמין באוטובוסים הצהובים של המועצה האזורית, ועדיין נפגשים לאורך הדרך, אם ברגל ואם באוטובוס, בני קיבוץ שהגיעו לשעת הפרדה הזאת, אשר בנסיבות המצערות הופכת גם לשעת מפגש.

בילדותי היה היער עדיין צעיר יחסית. עובדה היא שהיה בו שפע של פטריות אורניות. לטיולי הפטריות והטיולים אל "פינת הקסם", אל "יום-הולדת לחרוב", אל "האוקינוסים" ואל "הר השדים" – פינות ביער שהפכו לחלק מההוויי והפולקלור המקומי, היה מקום מרכזי בילדות. גם היום הולכים הילדים אל היער, ובשבתות יפות בעונת החורף הוא יעד לטיולי משפחות. פטריות כבר לא ניתן למצוא בו. היער הזדקן. כשהתבגרנו התחלנו ללכת להלוויות. נראה כאילו לכל שלב בחיים ישנו ה"יער בלפור" שלו.

אפנצל, שוויץ

בטיולינו לאירופה נתקלנו לא פעם בקברים בחצרות הכנסיות שבמרכזי הכפרים והעיירות אבל לא ייחסנו לכך חשיבות ולא נתנו את דעתנו לקרבה הזאת שבין החיים והמתים עד שהגענו לאפנצל (Appenzell).

אפנצל היא עיירה יפה בקנטון הקרוי על שמה במזרח שוויץ, קרוב לגבול אוסטריה. הבתים המצוירים הממלאים את המרכז ההיסטורי שלה אינם מרמזים דבר על נוכחות המתים. כנסיית סט מאוריץ, הכנסייה הגדולה של העיירה, יושבת אמנם ברחוב הראשי, אבל בית הקברות פרוש מאחוריה ואינו נראה מהרחוב. יש לעלות כמה מדרגות ממפלס הרחוב אל רחבת הכנסייה כדי לחזות במראה המרשים של שורות המצבות הארוכות והרבות והפרחים המקשטים אותן.

קוד תרבותי של צניעות

לכל חלקת קבר יש מצבת אבן פשוטה למדי ורק עיצוב מעט שונה או איזה חותם אישי מבדיל בין הקברים. שלל הפרחים מוסיף צבע ללוחות האבן האפורים והוא שיוצר את האווירה של הטיפוח, של הכבוד למתים ושל היופי. הרושם הוא שקוד תרבותי הנעוץ במסורת, בקונפורמיות או במשהו שאורח לרגע כמונו מתקשה לזהות, יוצר מראה כמעט אחיד במבט הכללי. איש אינו בונה לעצמו מאוזולאום ואינו מנסה להתבלט.

מקריאה במקורות ברשת על תרבות הקבורה בשוויץ עולה דבר מרתק. בשוויץ ממחזרים גם את הקברים. שרידיי העצמות, אם ישנם עוד כאלה, מוצאים מהאדמה 25 שנים לאחר הקבורה ועוברים שרפה או נטמנים בגלוסקמאות. המצבה נגרסת או מוחזרת לבני המשפחה לזיכרון.

שיתוף – זה שם המשחק

שוויץ היא אחת המדינות היחידות בעולם שמצאה פתרונות לשינוע האשפה הממוינת ולמחזור של מֵרָב חומרי הפסולת, והנה מתברר שאף הזכר המוחשי האחרון לנוכחותו של אדם בעולם עובר מִחזוּר. הדרך שבה בחרתי להציג את הגילוי האישי הזה היא ביטוי לגודל ההפתעה שלי ולא לציניות. ההתייחסות אל הקבר כאל עוד תחנה חולפת של האדם בעולם הזה היא אולי, מעל לכול, ביטוי לדרך חיים ולתפיסת עולם. באפנצל בת האלף שנים ואולי למעלה מזה אין קברים עתיקים.

רק אנשים ידועים או עשירים זוכים למצבה לשנים ארוכות. יש שקונים חלקת קבר משפחתית וטומנים בה את כל מתי המשפחה, כל אחד בשעתו, וכך ניתן בידיהם לשמור על חלקת הקבר. אבל החלקה קטנה וכל דיירי הקבר מצטופפים בה. תמונות שצילמתי באקראי באפנצל מאשרות את גילן הצעיר של המצבות. פירוש הדבר שהשכנות בין החיים והמתים היא גם מגורים במחיצת הזיכרון החי.

חגיגה בצד הקברים

באותו יום שבו ביקרנו באפנצל התקיימה בכנסייה ובחצר שלה חגיגה לכבוד מאוריציוס הקדוש, הפטרון של הכנסייה. נשים היו לבושות בתלבושת המקומית המסורתית. אנשים נפגשו סביב שולחנות גבוהים, עגולים, התכבדו בבייגלה ושתו בירה. האווירה היתה חגיגית, וכל השמחה הזאת התקיימה על רקע הנוף היפה של הגבעות הירוקות, אינסוף הקברים והפרחים המקשטים אותם.

כנסיית סט מאוריץ היא כנסייה קתולית. ממול, מעבר לבית העלמין, נמצאת כנסייה פרוטסטנטית. בחצר שלה מתקיימת קבורה של אפר. בקיר שבתמונה, בחזית הכנסייה, מוצבים הכדים עם האפר.

בחזרה לגניגר

ומה אצלנו? הרוח הקיבוצית שהדגישה הן את השוויון והן את הפשטות הולידה את מצבת האבן "הגניגרית" האחידה לכול. בגניגר התקיים תמיד קוד פנימי האומר "הצנע לכת". גם אם היה תקנון כלשהו הנוגע לקבורה, נדמה לי שלא היה בו שימוש רב. זהו ביטוי למסר שיש לי הזדהות רבה אתו אבל הוא גם גובה מחיר גבוה של קונפורמיות ושל היעדר עידוד לביטוי אישי.

בתמונה למטה – הקבר של סבא שלי שהיה מראשוני גניגר ולמרבה הצער גם אחד הראשונים להיטמן באדמתה. לגניגר טרם מלאו מאה שנים והקבר של סבא שלי עתיק בהרבה מהקברים באפנצל. הקבר שקע והתכסה בשיח הדס.

חשבתי לעצמי, איזה בושה. אבל רגע לאחר מכן הבנתי: כעובדת נוי אמא שלי מכירה היטב את בית הקברות וברור שהיא יודעת מה מצבו של הקבר של אביה. אמא מזדהה עם תהליך ההתכלות של האדם ושל קברו. לאמא אולי היתה מתאימה השיטה השוויצרית.

הקוד התרבותי עדיין עובד

פרחים עונתיים בשלל צבעים זה משהו שאינו בנורמה בישראל לאחר שנים רבות של יובש ושל מחסור במים, ובבית העלמין של גניגר יש קושי מיוחד למשפחות לטפח את חלקות הקבר בגלל המרחק מהקיבוץ.

אני לא בטוחה שטיילתי פעם לבד בבית העלמין של גניגר. אולי זו הפעם הראשונה. זה לא היה פשוט כפי שחשבתי ולא יכולתי להתבונן בקברים כפי שעשיתי זאת באפנצל. אבל ניסיתי לגייס את נקודת המבט האנתרופולוגית וגיליתי להפתעתי ביטויים יצירתיים של אהבה ושל אמירה אישית. הם היו כל כך מינימליסטיים, מעודנים ומתחשבים בציווי של האחידות.

הרבה דברים אינם מוסכמים היום במערכת החיים בקיבוץ, למשל, האם להתיר נסיעת מכוניות בשבילי הקיבוץ או לשמור על צירים שאין נוסעים בהם. והנה דווקא כאן, במקום שאמנם נמצא רחוק מהעין אך קרוב מאוד ללבם של רבים – הקוד הפנימי, התרבותי, הקיבוצי עדיין עובד.

הזהות המקומית

ביציאה מבית העלמין הרגשתי שאהבתי מאוד את מה שראיתי. ברור לי שבאופן אחר ומאוד ייחודי יש לציבור בגניגר יחס של כבוד ואהבה אל הפינה הזאת שבמעלה היער, אף על פי שלכאורה יש מעט טיפוח והרבה אפרוריות. המיקום יוצא הדופן הרחק ביער יוצר את האווירה ומהווה עוד נדבך המעצב את תחושת הזהות המקומית.

הסוד של בתי הקברות בשוויץ

על ביקור בבית הקברות היגייט בלונדון, מתוך הבלוג בדרכים של ליען נוסבאום

על ביקור בהיגייט מתוך הבלוג של רבקה קופלר באתר למטייל

על בית הקברות הבריטי בפוזנן (פולין) ועל סיפור בריחה דרמטי בבלוג אפקים מטיילים של משפחת אפק