טיול ברחבי הארץ
אבא והתרנגולות
מהטיול הזה ברחבי הארץ אני זוכרת במיוחד את הסיפור של אבא על התרנגולות שהיה עליו להביא לשחיטה. לאמא שלו היה משק בית שאותו טיפחה והוא סיפק חלק מצרכי המזון של המשפחה. יום אחד נשלח אבא להביא שתי תרנגולות מהמשק של סבתא לשחיטה. אבא הלך עם התרנגולות בשתי ידיו, אחת בכל יד, כשהן מוחזקות ברגליים וראשן למטה, כפי שלימדו אותו. בדרך פגש חבר והתעכב לשוחח אתו. לאבא ולחבר היתה שיחת רעים מאוד ערה ומוצלחת, לתרנגולות פחות. כשנפרד אבא מהחבר שם לב שהתרנגולות מתות. מאז הסיפור הזה הולך אתי: ילדות אחרת ותקופה אחרת, אבל כמה הרבה יש בו.
עולים לגולן
כשהגענו לגולן הבנתי שאי אפשר להתעלם גם מהפרקים האלה הטעונים של שדה הקרב. איך אפשר לצאת למלחמות ולהתמודד לבד עם העול של החוויות? אולי אפילו נזכרנו קצת מאוחר. ובאמת שמענו מאבא סיפורים מצמררים על החוויה של מלחמת יום הכיפורים. הבנו שרק מקרה הוא שיש לנו אבא ולאחרים אין. אבל כששמענו את הסיפור על העלייה לחרמון בסיומה של מלחמת ששת הימים נדהמנו. איך אבא שלנו, הצנוע, שמר את הסיפור לעצמו לאורך כל השנים? הוא לא סיפר כי לא ביקשנו. אחת מגיסותי אמרה לי אז: זיוה, תכתבי את הסיפור הזה. אבל עברו עוד למעלה מחמש שנים, ועכשיו כשיש לי בלוג וגם אבא כבר לא ילד, הגיע הזמן של הסיפור להיכתב.
קצת רקע בקצרה – מה קרה במלחמת ששת הימים בצפון
בתחילת הקיץ של 1967 אבא היה קצין מודיעין במילואים בגדוד שריון (גש"פ 181) שהיה מוצב בשדה אליעזר במהלך "תקופת ההמתנה", שלושת השבועות המתוחים שקדמו למלחמה. הוא כבר היה אז אבא לארבעה ילדים. אני, השלישית מילדי המשפחה, הייתי ילדת גן. אחי הצעיר היה פעוט.
גם כשהחלה המלחמה עדיין ישבו הכוחות בצפון בהמתנה כי המאמץ של הצבא התרכז בחזיתות של מצרים וירדן. הגבול עם סוריה היה גבול חם מאז קום המדינה. מאבק ניטש על על מקורות המים ותושבי היישובים שלאורך הגבול, מתל קציר שבדרום מזרח הכינרת ועד ליישובי עמק החולה, סבלו מאוד. על האווירה של התקופה ההיא מעיד באופן הטוב ביותר השיר על הילדה מגדות שנכתב לאחר המלחמה, כשהתושבים יצאו מהמקלטים. מנגד, היו חששות מתגובה של ברית המועצות ליזמה התקפית של ישראל וגם מהקושי שבעלייה לרמה. השיקולים האלה והאלה עמדו זה מול זה על כף המאזניים.
 |
| חמורים בשלג ברמת הגולן. התמונה צולמה בחורף 1974, לאחר מלחמת יום-כיפור |
חלום ישן מתעורר לחיים
מאז ומתמיד אבא אהב מאוד לטייל ברגל, ובנקודת הזמן הזאת הוא נזכר בסיפורים של אמא שלו ובחלום לעלות לחרמון. אבא ניגש אל יונה אפרת, סיפר לו על החלום וביקש להצטרף אל פלוגת הפרדות. אחרי שקיבל אור ירוק לטיול המיוחל ניגש אבא אל חבריו ממחלקת הסיור של הגדוד וסיפר להם שהוא עולה לחרמון. אחדים מהם ביקשו להצטרף ויונה אפרת אישר לחבורה לעלות בתנאי שימהרו לחזור בבוקר ולא יתמהמהו על ההר. כך יצאו ששה מילואימניקים להרפתקה בהר ביחד עם פלוגת הפרדות: אבא שלי – נח אפרת (אין קשר משפחה בינו לבין יונה אפרת), סיני אלון, שכן שלנו מהקיבוץ שעבר ביחד עם אבא כברת דרך ארוכה, הרופא של הגדוד ועוד שלושה חברים.
חיילי המילואים מקבלים אישור להגשים את החלום
בסביבות השעה 03.00 לפנות בוקר ניגש אבא למפקד הפלוגה, הסביר לו שהוא הצטרף בשביל לראות את החרמון והוא מבקש להתקדם מהר יותר ביחד עם חבריו מיחידת הסיור. בשיחה במכשיר הקשר עם קצין המודיעין של גולני, אורי שמחוני, הסביר אבא שאין מה לפחד כי השטח פנוי ואין חיילים סורים בשטח. אורי שמחוני אישר את הבקשה בתנאי שייקחו אתם מכשיר קשר ויעלו רק עד למקום שבו מחכים החיילים. כשעלה אור היום אבא התחיל לתעד את המסע. אבא החזיק אתו באופן קבוע מצלמה והיה מצלם שקופיות.
 |
| המאהל של גולני |
המפגש עם חיילי גולני הנמים את שנתם
לפנות בוקר הגיעה החבורה אל החיילים של גולני ומצאה אותם ישנים באוהלים. אחרי ההתרגשות הראשונה ראה אבא שמהמאחז החדש של גולני לא רואים הרבה. לא לשם כך נעשה המאמץ של צה"ל להעלות חיילים אל ההר. שוב שוחח בקשר עם אורי שמחוני והציע שינסה לעלות ביחד עם חבריו ממחלקת הסיור גבוה יותר. אל החבורה שלהם הצטרפו עוד שני חיילים של גולני והם המשיכו לטפס בהר ועלו עוד למעלה מחמש מאות מטר בגובה עד שהגיעו אל נקודת גובה 2224 (כך הכיר צה"ל את פסגות החרמון), הידועה היום כמצפה שלגים.
 |
בדרך למצפה שלגים
|
 |
| בדרך למצפה שלגים |
הרגע המרגש
מצפה שלגים היא הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון שבידי ישראל אשר זכתה להיקרא "העיניים של המדינה". משם הנוף כולו היה פרוש לפנים, מכינרת ועד הים התיכון, ומהרי הגלעד ועד לאגן דמשק והרי הלבנון. אף על פי שזו אינה הפסגה הגבוהה ביותר של החרמון היא מאוד אסטרטגית. אחד מחיילי גולני שלף דגל שהביא אתו, וחבורת המילואימניקים הצטלמה.
 |
| חבורת המילואימניקים במצפה שלגים. מימין – סיני אלון ומשמאלו הרופא של הגדוד. אבא נעדר מהתמונה כי הוא הצלם. |
תישארו במקום, חיילי האו"ם באים
החבורה יצרה קשר עם הפיקוד של גולני כדי לדווח שהגיעו למצפה שלגים והם מתחילים לרדת כפי שהבטיחו. "אל תזוזו ממקומכם" פקד עליהם יונה אפרת שהיה מופתע מההישג. כעבור כשעתיים הגיעה פלוגת הפרדות ויחידת הסיור ירדה מההר בלי לחכות לחיילי האום. כבר לא היה צורך.
שאלת "מה היה קורה אילו…"
שאלתי את אבא: מה לדעתך היה קורה לולא עליתם למצפה שלגים? האם חיילי גולני או פלוגת הפרדות היו עולים לשם בכל מקרה? אבא מושך בכתפיים ואומר שהוא לא יודע. לא נוכל לדעת את התשובה, אבל השאלה הזאת מהדהדת.
סיפור העלייה להר בלילה נשכח
כך או כך, אבא וחבריו לנשק היו הראשונים שזכו לראות את החרמון מקרוב בסיום המלחמה. מי ידע אז שההזדמנות הזאת אינה חד-פעמית ושנמשיך להחזיק בחרמון כל כך הרבה שנים? בנוסף לכך, נדמה לי שהסיפור שופך אור על פרטים שנשכחו מההיסטוריה כמו יחידת הפרדות של צה"ל. בכל האזכורים שמצאתי ברשת נכתב שצה"ל הפסיק להשתמש בפרדות שנים קודם לכן, ובכתבה שהתפרסמה בביטאון חיל האוויר ב-2003 סופר שמוטי הוד אמר פעם שההליקופטרים הורידו את החיילים במצפה שלגים. סיפור העלייה להר בלילה נשכח. אבל ברור לי שאבא שלי יודע מה הוא אומר.
אבא, חבורת המילואימניקים שהיו אתו, הפרדות והחיילים שהוליכו אותן צלחו הפרש גובה של למעלה מאלף מ' ממג'דל שמס ועד למצפה שלגים, בדרך לא דרך, ללא שביל וללא סימון כלשהו, רוב הזמן בחושך.
 |
| מצפה שלגים במבט מהאוויר, בטיסת פייפר להיכרות עם השטח, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים |
 |
| ברכת רם במבט מהאוויר |
מעולם האמנות
הקרב על מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים הוא מהידועים שנחרטו בזיכרון. האמנית מיכל נאמן הציבה בשנת 1974, אחרי המלחמה, שני שלטים בחוף תל-אביב, עם הכתובת "העיניים של המדינה". המיצב שלה דן בקשר שבין הנראה לבין הייצוג שלו. וכמו כן, השלט המתייחס לנקודת גובה 2224 שנכתב במכוון ברישול במטרה להנמיך את ערכו, והוצב בגובה פני הים, גובה 0, מעמיד בסימן שאלה אתוסים כמו זה שנוצר סביב החרמון. הדיון החברתי הזה מאוד לגיטימי ואפילו רצוי, אבל לתחושתי, את ההיסטוריה חשוב לזכור.
 |
| העיניים של המדינה, מיכל נאמן, 1974 – תמונה מ"ויקיפדיה" |
מה אומר לך זיוה? המציאות עולה על כל דמיון .. הסיפור של אביך אכן מופלא ומרגש. ללא ספק צלם בחסד אביך , והתמונות הן חתיכת היסטוריה שיש לשמרה . תודה על השיתוף , נהניתי כל כך לקרוא!
תודה ינינה. גם אני חושבת שהתמונות מצוינות. בדרך כלל אני מטפלת קצת בתמונות של עצמי (מבהירה, מחדדת) ובתמונות של אבא לא נגעתי. כל הכבוד לו שהוא שמר אותן.
בוקר טוב
גם אבא שלי היה חייל מילואים במלחמה והשתתף בכיבוש הגולן. למשל הכפר זעורה שנמצא מעל הבניאס נכבש על ידי הפלוגה שלו. כשאני מטייל שם עם המשפחה, אני מספר להם שסבא כבש את המקום הזה.
גם במלחמת יום הכיפורים הוא היה בגולן.
גם אני בעצמי הייתי חייל לוחם בחטיבת גולני. למדנו בעיקר על קרב תל פאחר וגם קצת על כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. בתרגילי חטיבה היינו מטפסים על ההר כמו שאבא שלך עשה ואני יכול להעיד שזה ממש קשה. אבל את הסיפור הזה של מלחמת ששת הימים לא היכרתי.
הרבה תודות. ממש מלא.
אלעד, תודה רבה לך. מעניין מה שאתה מספר. בטח יש להורים שלנו הרבה זיכרונות משותפים. מעניין אם בתרגילי החטיבה האלה של הטיפוס לחרמון יש באמת גם קצת מההנאה של טיול.