שמתי לב
  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
שמתי לב
  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
כשעכברת המחשב יוצאת לשוטט עם עכברת העיר

עיניים קטנות, מסתכלות וחוקרות, מציירות לי את כל העולם, פי רי פי פי…

ראשי האורחים שלי כשעכברת המחשב יוצאת לשוטט עם עכברת העיר

כשעכברת המחשב יוצאת לשוטט עם עכברת העיר

פברואר 29, 2016

על רשמים מסיור עם אלישבע זלצר – "המשוטטת", בדרום תל-אביב, בעקבות סצנת אמנות הרחוב.


 

ככל שלמדתי עוד ועוד על אמנות הרחוב ועל הביטויים שלה בעולם, כך שאלתי את עצמי גם שאלות. הפופולריות ההולכת וגדלה היא מלכודת דבש, כי היא מביאה בעקבותיה את התיירות ואת ההכרה של הרשויות. שיתוף הפעולה עם הממסד אינו עולה בקנה אחד עם רוח המרד והמחאה של הז'אנר. גם לעיסוק שלי בנושא יש חלק בהפיכתו של הגרפיטי לציור מרוכך ומתורבת. אבל זהו תהליך טבעי. הגרפיטי האורבני המודרני צמח בשנות ה-60 בניו יורק, וכיום הוא בן למעלה מ-50. הוא בערך בגילי, והרי גם אני מתבגרת ומשתנה גם אם באטיות. 

אחרי שכתבתי על אמן הרחוב הספרדי Pejac ועל אומץ לחרדים החלטתי להכיר מקרוב את הגלגול הישראלי של התרבות הזאת. פג'ק הוא ספרדי ואומץ הוא משלנו אבל לייחודיות שלו אין שום מקבילה. פניתי אל אלישבע זלצר, הכותבת שמאחורי הבלוג: המשוטטת.

בסמטת בר יוחאי בתל אביב. יצירת האותיות השמנות האלו היתה הדרך של חבורות הרחוב הראשונות שציירו על הרכבת התחתית בניו יורק לסמן טריטוריה ולומר איזו אמירה צבעונית וצועקת על זהותם המטושטשת. המורשת התפשטה כמו אש ברחבי העולם.


























בכוונתי היה לראיין אותה ולהעמיד במרכז הראיון את שאלת האותנטיות. אלישבע הציעה שאצטרף לאחד הסיורים שהיא עורכת בדרום תל אביב והבטיחה להתייחס לשאלות לאחר מכן. כך הצטרפתי אני, היושבת עם העכבר מול המסך, אל מי שמשוטטת ברחובות השוקקים ואוספת חוויות מהשטח, עכברת העיר האמתית.


אף על פי שטיילנו ביחד ונשארנו לשוחח לאחר מכן, בחרתי להציג כאן כמה רשמים שלי מהסיור ולא ראיון קלאסי עם פינג-פונג של שאלות ותשובות. אבל תחילה אציג את אלישבע.

 
"מחשבה" של מיו-לה על קיר בטון חשוף
 
 
לאלישבע יש כמה משלוחי יד, ולרבים היא בוודאי זכורה כעיתונאית ועורכת. היא השתתפה כאחת הכותבות בספר שערך משה גלעד "געגועים לשינויים", ובמשך שנים פרסמה את הטור "פינת חמד" במוסף "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות, אשר ממנו נולדו בהמשך שני ספרים. בשנים האחרונות פיתחה אהבה גדולה לרחוב ולשוטטות בו. היא החלה בזה במהלך שנה שבה חיה בפריז והמשיכה בישראל. בשיטוטיה הלכה בעקבות, ריחות, גרויים שונים ברחוב ופינות מעניינות. כאדריכלית יש לה מבט בוחן גם על בניינים והאבולוציה שלהם. בשנת 2008 שמה לב לציורים הראשונים שהחלו לצוץ על קירות בתל אביב. בלוג המשוטטת נולד בשנת 2009, ונדמה לי שהיא מדור הבלוגריות הראשון.

 

פינת קיר אופיינית: הציור של עדי סנד מציץ אל עבודה שקדמה לו על הקיר. העבודה ההיא כבר התקלפה ונשחקה, והדמות המקורננת החיננית של עדי עדיין שם, מהוססת ונבוכה.
















 

הסיור שאליו הצטרפתי תוכנן כסיור נגיש והוזמנו אליו חברי עמותת אתגרים. נושא הנגישות הוא בנפשה של אלישבע ולכן גם אני מזכירה אותו בראשית הדברים.  

יצאנו מרחוב בר יוחאי לכיוון קריית המלאכה. רחוב בר יוחאי נראה כאקס טריטוריה תל-אביבית שבה מתקיים עולם אחר. אשאיר לתמונות לתאר אותו.

 

רחוב בר-יוחאי

 

המון פחים חלודים מלאים בפסולת של גרוטאות, מראה שכיח מאוד ברחוב בר-יוחאי וברחובות הסמוכים



שימו לב לדמות בתמונה הבאה ונסו לזכור אותה עד לסיום הפוסט.

 

בסמטת בר-יוחאי



 

בסמטת בר יוחאי



לקריית המלאכה יש סיפור קצת שונה. היא תוכננה על ידי האדריכל יצחק רפפורט, ובה מבנים תעשייתיים המסודרים בשורות ארוכות, כולם בכיוון דרום-צפון עם חלונות לכיוון מערב ומזרח, כדי שיוכלו לקבל את הבריזה מהים. היא נבנתה בשנות ה-60 כדי לאכלס מוסכים, נגריות ובתי מלאכה שונים. במהלך השנים נזנחו רבים מחלליה וכיום ממלאות את המקום סדנאות של אמנים וגלריות בצד עסקים שעדיין פעילים. גלריות ותיקות שזיהו את הפוטניצאל התיקו את מקומן לכאן. אחרות נפתחו במקום, ונוצר כאן, בדרום העיר, מרכז אמנות חדש.
 
תוכלו להתרשם עוד מאופיה של הקריה בכתבה ב"עכבר העיר"
בין גלריה למוסך: איך הפכה קרית בעלי המלאכה לשכונת סוהו תלאביבית
 
את התמונה של קרית המלאכה צילמתי מהגג של בית בנימיני, המשמש כ"מרכז לקרמיקה עכשווית", מקום מעניין לכשעצמו שעליו אספר ברשומה אחרת בעתיד.


שורות הבניינים הארוכות של קרית המלאכה




























































 

אלישבע מדגישה בראשית הסיור שהיא מגישה חוויה ולא ידע, אבל במהלכו למדתי ממנה הרבה על האמנים הבולטים בשטח, על סימני ההיכר שלהם ועל הנושאים המעסיקים אותם. שלל הביטויים עשיר וססגוני. הסצנה פורחת באין מפריע באזור הדמדומים הזה של הדרום, הקרוב כל כך לשדרות רוטשילד וללב הפועם של העיר. במרחב של הבטון האפור, הטיח המתפורר וחוטי החשמל החשופים – מוסיפים ציורי הגרפיטי כתמי צבע חינניים לרחוב ואף מעלים את ערכו.

 

 
תשתית חשופה על הקיר וציורי גרפיטי המוסיפים לאפרוריות קצת צבע
 

אופני הבעה שונים עם נוכחות חזקה ודומיננטית

אהבתי את מאבק האיתנים של הדמויות הכחולות של KLONE, מראשוני הציירים ברחוב. בתמונה – דמות אחת מתוך מקבץ של דמויות. אני אוהבת את העבודה הזאת כי יש בה עצמה ואין בה שמץ של התיפיפות. יש לדמויות שיניים חשופות והן מצטיירות לי כ"הארד קור" של הגרפיטי. אולי זו הסיבה שהציור ספג את הריסוס האגרסיבי והמכוער מעליו. דמויות רבות של קלון מעטרות קירות בתל אביב, ורבות מהן צבעוניות מאלה ויפות מהן. אבל דווקא בדמויות הראשוניות האלה יש איזו עזות של הבעה.

קלון

 

מנגד, ברחוב העמל הסמוך, בפתח קרית המלאכה, נמצאות זו בצד זו העבודות של Dede ושל ניצן מינץ, שנראות ממש כעבודות מוזאליות בשלמות שלהן. בתחושה שלי הן כמעט מנותקות בחזותן מהסביבה הכאותית שבה ציורים מגובבים זה על גבי זה, נשחקים ומתחדשים, אבל הנוכחות שלהן מאוד מרשימה. בעבודות שלמות כאלה איש אינו מעז לגעת.

דדה וניצן מינץ
 

 

דדה
 
 

ניצן מינץ

 

מתחת לצמד העבודות של דדה ושל ניצן מינץ מישהו מטפח זולה צבעונית ובה גם גינה עירונית מקסימה, ברוח האסתטיקה של הרחוב.

 


גינה עירונית

 


נשים יוצרות ושירה ברחוב
שמחתי לפגוש בתוך הג'ונגל של הרחוב עבודות של נשים יוצרות. ניצן מינץ היא משוררת, ולרוב היא עובדת בשיתוף פעולה עם אמן נוסף. היא נותנת כבוד רב לחזות של השיר, יוצרת שבלונה לכל אות ומעניקה לשירים נוכחות שמחייבת לעצור באמצע הרחוב. יש משהו מאוד מיוחד במפגש עם שיר ברחוב. הטקסט השלם שמישהו קידש אותו בחתימתו נפגש  בהוויה היומיומית ומייצר בועה של התבוננות, רגש ומחשבה בתוך כל ההמולה. בשירים של ניצן שקראתי יש הרבה עננוּת ושמשות כבדות. נגעה בי במיוחד עבודה שבה היא מספרת סיפור קטן אישי עליה ועל סבתא שלה.

 

שיתוף פעולה בין ניצן מינץ לסניור ג'י

 


ניצן מינץ היא חלוצה. הנה עוד שירים שצצו לאחרונה ברחוב של יוצרים אחרים.

 






הרחוב מייצר קולאז'ים נהדרים






















פומה, מוותיקות אמני הרחוב, מביאה אתה משהו מאוד ייחודי ועדין. היא מציירת במכחול קו מאוד רגיש, דבר יוצא דופן בתרבות הגרפיטי. אני חושבת שזהו ציור אנטי-גרפיטי במהותו, אף על פי שבתוכנו הוא מאוד מחובר אל הרחוב. כמה פעמים עברתי לידו ברחוב ולא שמתי לב אליו עד שאלישבע התייחסה אליו. כשאני מסתכלת בתמונה אני רואה איזה קומפוזיציה יפה נוצרה עם כתמי החלודה, הצבע, רשת הקווים של החלון ויתר האלמנטים שבקיר. אבל מעל לכול – התינוק בפינה והאיש המבוגר העייף צובטים בלב.  

פומה



בפינת העבודה של פומה, בצד שמאל למעלה, מישהו כתב: "חשבת פעם מי יבוא להלוויה שלך?"


אני מנחשת שזו תוספת מאוחרת ולא חלק אינטגרלי מהציור, אבל בהקשר של הנושא המצויר – בהחלט לא מנותק. הדוגמה הזאת משקפת את האבולוציה של הציור ברחוב. צייר הבוחר ברחוב כזירת הפעולה שלו מפקיר את ציורו לפגעי מזג האוויר ולחסדי הקהל. במקרה הטוב מתפתח "שיח טוקבקים" סביב עבודה מרכזית ומרשימה כמו זו של פומה, ובמקרה הגרוע, מישהו מרסס באלימות כתובות גסות בספריי על פני העבודה כולה כמו בציור האנשים הכחולים של קלון. לפעמים, הבחירה ברחוב נעשית בגלל הקושי לחדור את המסננת של התרבות הממוסדת, אבל יש מקרים שבהם זו בחירה מרצון, כפי שנראה בקרוב במפגש עם אחד מאמני הרחוב.

 








 

הציור היפהפה של האישה בשחור לבן, המזכיר לי את עבודותיו של האמן הצרפתי ז'אן דובופה, אף הוא של פומה. אל האישה הזאת של פומה הצטרף מאוחר יותר יצור דמוני שחור עם ציפור אדומה בבטן, ושמאלה ממנה – על הארון הלבן – כיתוב עם חתימה של אורן ובו שנינות עם כפל הלשון: "אופניים לא קשורים".

תסתכלו טוב על הדמות של פומה, מימ

 

העבודות מקיימות ביניהן יחסים אך לא נוגעות זו בזו. ככל שהרחוב מלא באגרסיות, האמנים המתייחסים אל עצמם ברצינות לא יפגעו בעבודות של אחרים. זהו אחד מהחוקים הבלתי כתובים של תרבות הגרפיטי באזור. שיחות רחוב מעין אלה בין הציורים יתכנו רק ברחוב ולא בחלל הסטרילי של המוזיאון. בין אם נוכחותה של הדמות השחורה בצד האישה של פומה טפילית ובין אם היא רצויה, הרי שחלק מהבחירה של ציירי הרחוב היא בהוויה של הרחוב ולא בבועה מנותקת.







 

 

מרחב לאמירה חברתית… וגם להומור
את אורן פישר פגשנו ברחוב ליד עבודתו. יש לו גלריה הנקראת "גלריה משונע" שפתח ביחד עם שותף, לא רחוק משם, בפינת הרחובות הרצל-סלמה. לאחרונה הציג בה תערוכה משלו. הוא משלב בין עבודת הסטודיו לעבודה ברחוב וטוען שהרחוב מאתגר. גם אם לרוב אין מתקיימים בו יחסי עכבר וחתול עם פקחי העירייה עדיין העבודה צריכה להיעשות מהר, וזה דורש היערכות באמצעי הביטוי. יש אדרנלין בעבודה ברחוב, ומעל לכול – זה מרחב המזמין אמירה חברתית. בעבודה שיצר ביחד עם סניור ג'י הם ניסו לבטא את היחס לשונה ולאחר.

אורן וסניור ג'י

 

המ(ר)כולת של אורן – התערוכה שפתח בגלריה משונע, מתוך הבלוג של אלישבע
 



























מימין לשמאל: אורן, עדי סנד (הדמות הצבעונית הקטנה) ופומה






















המסגרת הריקה שמעליה הכותרת "נא לצלם" היא בדיחה של אורן על סצנת התיירות ויחסיה עם הגרפיטי. אורן מזוהה במשטחים הלבנים הממוסגרים בקו שחור. נו-הופ הוא אמן רחוב ישראלי בעל שם עולמי. הוא פעיל בעולם יותר מאשר בישראל. הוא מזוהה בדמות קבועה, מיוחדת במינה, המופיעה בעבודותיו. את העבודה שלו בקריית המלאכה לא פשוט למצוא. היא נסתרת בסמטה צדדית. ללא ספק יש בה קסם רב והמון הבעה.

 
KNOW HOPE

 

 
שחור, לבן ואפור… הרבה אפור
הסיור זימן אפשרות לשמוע בסיום דעות של המשתתפים. שוחחנו בקצרה על האסתטיקה של העזובה, עד כמה שזה נשמע מופרך, ועל גבולות המותר ואסור. אלישבע טענה שאחד מהחוקים הבלתי כתובים של האמנים הקבועים והמשמעותיים הוא שאין לצייר על פתחי בתים ואין ללכלך מקומות שזה עתה נצבעו. כמי שאוהדת את הפעילות ברחוב ומתעדת אותה היא מקפידה לומר את דעתה על ונדליזם לשמו ומנסה לשרטט גבולות.


מרשימותיה של אלישבע: ונדליזם לשמו


אני מסכימה אתה שזה מכעיס אבל טוענת שזהו אחד המחירים של הפעילות ברחוב. זו פעילות שהיא אסורה על פי חוק, וגם אם יוצריה מכבדים כללים בסיסיים, קשה להגדיר איפה עובר הקו. תמיד יהיה מי שאינו מסוגל לפעול כראוי בהיעדר חוק. יש כאן שטח אפור, ואם הציבור והעיריות של הערים רוצים לאפשר לסצנה הזאת להתקיים, צריך לדעת שיש לטשטוש הגבולות הזה מחיר. מישהי מהקבוצה אמרה שהתחום האפור הזה הוא דבר שקשה להסביר לילדים ועל כן עדיף להימנע משיתוף ילדים בסיורים. נקודה למחשבה.
 
 
לצורך ביצוע עבודת ענק שכזאת יש להיעזר באמצעים כמו סנפלינג או מנוף. זו עבודה מתמשכת של ימים היכולה להתבצע רק כשהממונים על האכיפה עוצמים עיניים.
 


הסיור הסתיים, החבורה שלנו התפזרה ואני נשארתי עם השאלה שבה התחלתי, אבל כבר ידעתי לענות עליה בעצמי. יש כאן חגיגה במרחב הזה של דרום תל אביב ויש עבודות מעניינות ומעוררות את כל החושים. עם כל אהבת הקהל עדיין מתקיים מעשה הגרפיטי בתוך התחום האפור. אלישבע מספרת שמדי פעם מנסה אחד האמנים את כוחו במרכז העיר והציור נמחק תוך זמן קצר. על כן נדחק עולם היצירה הזה לאזורי השוליים של העיר. גם במקומות אחרים בעולם מתקיימים היום אזורים שבהם האמנות הממוסדת מתחככת באמנות הרחוב, אם זה מפני שקל יותר לבעלי הגלריות לעמוד בנטל הכלכלי באזורים האלה ואם מבחירה להתמקם כאן, במקום הפחות מורם מעם. כמעט כל גבולות האמנות נפרצו בעידן המודרני, והחברה שלנו מתרגלת לחיות עם אזורי הדמדומים שבהם מתקיימת מציאות מיוחדת.

 

סניור ג'י: Join us we are in the kitchen talking about REVOLUTION























יש מי שכבש פינת קיר אחר פינת קיר והכשיר את דף הציור הענק של אזורי דרום העיר, יש מי שמתכנן מהפכה במטבח עם מקטרת ועניבה, ויש מי שמצטרף אל הסצנה שכבר הוכשרה ויכול לבטא בה את עצמו. הצייר המכנה את עצמו אנטיי הפך את הבנדנה לסימן ההיכר שלו ולנושאת רוח המרד. גם הבלוגרים, ואני ביניהם, משתמשים ברשת האינטרנט כדי להעלות את התכנים שלנו, בלי שעורך כלשהו זיהה את כשרוננו ובלי הכרה ותשבחות של מבקרים ועיתונאים. אנחנו חיים בתקופה קצת יותר דמוקרטית גם במובן שהיא מאפשרת לכולם להתערבב זה בזה, להביע את מה שיש להם, ליצור ולקיים שיח חברתי.

 

UNTAY
























מה זה בכלל גרפיטי אותנטי? במבט עם פרספקטיבה כל הפרק ההיסטורי של תרבות הרחוב קצר מאוד, ואותה אותנטיות שנצרבה בתודעה של חבורות מרססי הקירות ורקדני ההיפ הופ הסתיימה ברגע שז'אן מישל בסקיאט נכנס אל דפי תולדות האמנות, וכששההיפ-הופ החל להילמד בכל סטודיו לריקוד. ההיסטוריה משתנה באופן מתמיד וכך גם תרבות הרחוב. כיום, רוב ציירי הרחוב הבולטים בשטח הם אנשים מתוחכמים ומשכילים. לכולם יש אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק. רבים מהם מלמדים בכל מיני מוסדות או שהם בוגרים של מוסדות לימוד חשובים. הם יודעים להתייחס לתולדות האמנות וכמובן למסורת של תרבות הרחוב.


כתבה בהארץ: עבודה של ז'אן מישל בסקיאט נמכרה ב-29 מיליון דולר

 

שאלתי את אלישבע איך התחילה ההיכרות האישית שלה עם אמני הרחוב ולמה זה היה לה חשוב. היא סיפרה שתחילה זה באמת לא היה חשוב, אבל במשך הזמן הכירה את כתב היד של היוצרים, את סימני ההיכר ואת חתימותיהם. פתאום היתה מגלה בפינה בעיר עבודה שסגנונה כבר היה מוכר לה ממקום אחר. עם הזמן רצתה להכיר את האנשים שפועלים מאחורי הדימויים. נפרדתי מאלישבע והמשכתי לטייל עוד קצת בעצמי ברחוב בר יוחאי וברחוב סלמה. רציתי להגיע לתערוכה של אורן אבל כבר היה מאוחר. אז השלמתי סיבוב קצר וחזרתי אל הרכב שלי שהשארתי בנקודת המוצא לסיור. ופתאום שמתי לב שאני שמחה לזהות מרחוק עבודה של דדה או את דמויותיו הקטנות המנצנצות של עדי סנד.

 

המיתולוגיה היוונית על פי עדי סנד. האם יש כאן חילוף תפקידים?

 

 

דדה. כמה כישרון.



מצאתי את עצמי משוטטת ומתבוננת, לוכדת פינות ופריימים. נדבקתי מאלישבע. זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אבל זה באמת לא קורה לי המון. אני חיה בכפר, רחוקה מסצנת העיר. גם בכפר שלי יש פינות יפות… והרבה. אבל יש משהו מרתק ברחובות העיר. בתחושה שלי השוטטות היא משהו אינטימי שעושים לבד. אני מרבה לעשות את זה בטיולי משפחה כשאני קמה לפני כולם ומטיילת ברחוב. אני צריכה לנסוע דחוף לאנשהו ולטייל לבד… אבל לבד, בלי אף אחד על הראש.
 









 
אני לא יכולה לומר שהעזובה והעוני יפים, אבל יש הרבה עניין וכן – גם יופי, בצירופים, בגוונים ובמרקמים.


 

 

 

 

 
בסוף הסיבוב מצאתי את התאום של הדמות מתחילת הסיור ושמחתי כאילו מצאתי חבר קרוב.
 
 




 

 

במקום שבו המחיר לא סופי, נותר מקום להרבה דברים לקרות.

 

 

 

סיבוב השוטטות הבא יהיה ברחוב פלורנטין, ובינתיים – נושאים אחרים ומעניינים על הפרק ב"שמתי לב". נתראה בקרוב. אני שמחה מאוד גם לשיח ואתם מוזמנים להגיב כרצונכם.



כתבה בגלובס על אמנות הרחוב בישראל וסצנת התיירות סביבה:
ראש בקיר

להיכרות עם אמני הרחוב הבולטים בשטח:
גלריית אמני הרחוב של "המשוטטת"

Facebook Comments

אמנות-רחוב ישראל
« הקודם
הבא »
השארת תגובה

ביטול

הי,

שמי זיוה.

'שמתי לב' החל להיכתב כמעט מעצמו באמצע 2015. כשמטיילים תמיד קורים דברים מעניינים והסיפורים מתגלגלים על הדרך. 

אני עוסקת כיום בתכנון טיולים בהתאמה אישית. אתגר מיוחד שבחרתי להתמודד עמו הוא תכנון טיולים גם למטיילים בתחבורה הציבורית.

כמו כן, אם יש לכם עסק ירוק או סיפור מעניין – אתם מוזמנים לפנות אלי.

עוד עלי קראו כאן.

Facebook
Instagram

עוד יש מפרש לבן באופק

רוצה לברוח אתי קצת אל מקומות רחוקים וקרובים, אל נופים ואל מנגינה של שפה זרה?

הצטרפו אל מועדון הקוראים של שמתי לב 

מה נוכל לעשות ביחד

  • יש לך עסק תיירות ירוק? אפשר לדבר על שיתוף פעולה
  • רוצים יעוץ לטיול הקרוב באירופה? מוזמנים לפנות אלי
  • רוצים לטייל אתי ביער בלפור וסביבתו? אעשה זאת בשמחה
  • יש לך שאלה או רעיון לשתף? אני פתוחה לשמוע

052-3741683    ziva.samtilev@gmail.com

על מה אפשר לקרוא פה

  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
תפריט
  • בית
  • הבלוג
  • בישראל
  • בעולם
  • תכנון טיולים
  • המלצות של מטיילים
  • טיפים
  • לטייל בתחב"צ
  • אודות
    • לדבר אתי
בואו לבקר באתר הטיולוגים

כל הזכויות שמורות לזיוה רענן © samti-lev.com

Theme by CLASS - WordPress Themes
גלילה לראש העמוד

הי,
אני שמחה שהגעת לכאן ומזמינה אותך להישאר.

אני כותבת לאנשים:

  • שמחפשים השראה לטיול
  • שמתעניינים בתרבות המקומית
  • שאוהבים לגלות פינות נחבאות

שלום לכל קוראי

אני כותבת על המוכר והפחות מוכר, על טבע וסביבה, על אמנות ועל תרבות המקום היכן שאני נמצאת. אשמח אם נבלה כאן ביחד. 

בתקווה לחזרה אל השגרה שהכרנו ולטיולים רבים ויפים

דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסט
  • הקטן טקסט
  • גווני אפור
  • ניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכה
  • רקע בהיר
  • הדגשת קישורים
  • פונט קריא
  • איפוס