בוואריה, גרמניה

קנסאי, יפן

הטיול הקרוב: בוואריה, באמצע יולי, בהרכב משפחתי. אנחנו נוחתים במינכן ונטייל לאורך הדרך האלפינית הגרמנית, מלינדאו ועד ברכסטגדן. בחרנו בדרך האלפינית כי היא משלבת נוף, תרבות ואפשרויות מגוונות גם לנו ההורים וגם לבת ה-16 שלנו.

לאורכה יש הרים, אגמים ויערות. הבתים בעיירות מקושטים בציורים היסטוריים וצבעוניים שנקראים בשם: Lüftlmalerei. בקצה המערבי של הדרך האלפינית נמצאת העיירה לינדאו היושבת באי באגם קונסטנץ. לאורך הדרך - הטירות של לודוויג. באגמים שמדרום לבאד טולץ נולדה תנועת האמנות "הגשר הכחול" ויש באזור כמה מוזיאונים של אמני התנועה.

 

 

בקצה המזרחי של הדרך יושבת ברכסטגדן בלב שמורת טבע לאומית. האזור עתיר במכרות של מלח אשר הביאו בעבר את השגשוג והעושר לאזור והביקור בהם הוא חוויה.

תזכורת לעבר היא קן הנשרים שבנה היטלר באחת מהפסגות שבפארק הטבע הזה. אני מתכננת לבקר שם עם הבת שעתידה לנסוע לפולין בסתיו ומתעניינת בפרק ההיסטורי השחור הזה.

בבוואריה מתקיימים המון פסטיבלים היסטוריים בתקופת הקיץ, ואני מקווה לבקר באחד מפסטיבלי הילדים - מסורת בווארית המתקיימת רגע לפני יציאת התלמידים לחופשה.

התמונות כאן הן מהעיירה גרמיש שבדרך האלפינית הגרמנית. הגענו אליה כשטיילנו בטירול באוסטריה. זו היתה אז הצצה קצרצרה לבוואריה, והפעם אנחנו רוצים לראות עוד.

 

 

מימיו הראשונים של שמתי לב חקרתי את עולם הבלוגים. מיד אגיע למחוז קנסאי ביפן. מבטיחה. אבל חכו עוד רגע. בתחילת 2017 העליתי פינה קבועה בדף הפייסבוק של הבלוג שפעלה במשך כמה שבועות ונקראה "בלוג לשעת לילה". בכל ערב העליתי את סיפורו של בלוג אחר ובעיקר את הסיפור של בעליו. במהלך השבועות האלה פתאום שמתי לב שכל כך הרבה אנשים מטיילים לבד. לקח קצת זמן, ופתאום זה קרה.

חשבתי לעצמי - למה שאני לא אנסה. תמיד כששואלים אותי מהו טיול החלומות שלך אני אומרת יפן. לפעמים אני אומרת: "פעם אטייל ביפן". ופתאום, ברגע אחד האסימון נפל והבנתי שאני הולכת לטייל ביפן עוד השנה... לבד. אני אוכל להתעכב כמה שארצה בחנות הקרמיקה או בחנות של נייר הוואשי. אוכל לצלם בכל רגע בלי שזה יעצבן מישהו. 

 

יש הרבה יתרונות לטיול לבד. זה סוג של מסע אישי. התהליך הזה שקרה לי הוא גם דוגמה להשפעה של הכתיבה בבלוג. זו היתה תובנה כפולה, גם שאני רוצה לנסוע ליפן וגם שיש משמעות וערך לכתיבה שלי בבלוג. היא עשויה להשפיע על מישהו.

יש לי כרטיס טיסה לתחילת נובמבר לאוסקה. אהיה רוב החודש ביפן ואבלה בעיקר בקיוטו, קצת בהירושימה, בנארה ואולי גם בקויסאן ובאוסקה. אני מאוד נרגשת לקראת הטיול הזה וכבר חולמת על השלכת האדומה, על פגודות אדומות, על חללי פנים יפים ונקיים עם מחצלת טטמי וחלון גדול הנפתח אל גן הטחב או גן הסלעים. אני רואה את עצמי בדמיון הולכת לאורך נחל שירקווה בקיוטו כמו סאיורי, גיבורת זכרונותיה של גיישה. אני רוצה לראות מלאכות יד יפניות מסורתיות וגם אמנות מודרנית. מרגישה מאושרת שיש לי כל כך הרבה על מה לחלום.

התמונות הכי קרובות שיש לי למה שמצפה לי ביפן הן מהגן האסיאתי שראיתי בקיץ 2016 בדרום צרפת - ליד העיירה אונדוז. שתי התמונות שהעליתי כאן הן משם. את הרוב אצטרך לדמיין.